ארגוני זכויות המסתננים – כרוניקה

הקמפיין הסוער להשארת המסתננים הלא חוקיים, שבמסגרתו משווים ארגוני השמאל את ישראל לגרועים בשונאינו, הוא שיאו של מאבק רב שנים. טביעות האצבע של ארגוני השמאל הקיצוני – במימון מסיבי של מדינות זרות והקרן החדשה לישראל – ניכרות למן הימים הראשונים.

המסתננים החלו להגיע בראשית העשור הקודם דרך הגבול הדרומי הפרוץ. כנופיות בדואיות בסיני, בסיוע אחיהם בשטח ישראל, עסקו בהברחתם, פעמים רבות תוך פגיעה קשה במסתננים עצמם, באמצעות דרישות כופר ועינויים. צה"ל ניסה להתמודד עם התופעה באמצעות נוהל "החזרה חמה": החזרת המסתננים שנתפסו לצד השני של הגבול, בהתבסס על הסכמות עם ממשלת מצרים.

כאן לראשונה, נכנסו ארגוני השמאל לתמונה: ב־2007 עתרו לבג"ץ נגד נוהל "החזרה חמה" שורת ארגונים, ובהם האגודה לזכויות האזרח, רופאים לזכויות אדם והתנועה הרפורמית בישראל. בג"ץ דן בנושא במשך 4 שנים, שבמהלכן המדינה נסוגה ושינתה נהלים, וההסתננות גברה. אם עד 2006 נכנסו לישראל 2,727 מסתננים מאפריקה, ב־2007 לבדה נכנסו 5,038. המספרים המשיכו לעלות, עד שבשנת 2011, שבה ניתן פסק הדין שביטל סופית את ההחזרה החמה, נכנסו לא פחות מ־17,300 מסתננים לישראל בשנה אחת. בסך הכל הגיעו יותר מ־60 אלף איש ואישה.

לאחר שישראל נאלצה לקלוט עשרות אלפי מסתננים, ניסתה המדינה לפזרם הרחק ממרכז הארץ ("חדרה־גדרה"). זאת, כדי למנוע את ריכוזם ותופעות מהסוג שמהן סובלות שכונות דרום ת"א, ולצמצם את התמריץ הכלכלי להגר לישראל. גם פה נזעקו ארגוני השמאל, ובעתירה לבג"ץ ב־2009 דרשו לבטל את המדיניות בטענה לחופש התנועה ומניעת שירותים חיוניים. המדינה נסוגה.

הגדר בגבול מצרים בלמה את ההסתננות, אך ארגוני השמאל התנגדו לה. לאחר שהושלמה בנייתה במהלך 2013, ניסו הארגונים לפגוע ביעילותה. כשקבוצות מסתננים התקבצו בצד המצרי של הגדר במטרה להפעיל לחץ על ישראל, פנו ארגוני השמאל בדרישות לממשלה שתתיר להם להיכנס מטעמים הומניטריים. לו נכנעה הממשלה לדרישותיהם, היו עוד ועוד קבוצות מתקבצות סביב הגדר בחסות הלחץ של הארגונים, והגדר היתה מאבדת משמעות.

לא רק שארגוני השמאל עשו כל שביכולתם להכניס את המסתננים לישראל ולמנוע את פיזורם, אלא שהם פועלים ללא הרף למנוע כל ניסיון לבלום את התופעה, להגביל את צעדיהם או לתמרץ את עזיבתם. מאז 2013 עותרים הארגונים באופן סדרתי נגד חוק ההסתננות, שקבע כי מסתננים לא חוקיים ישהו במתקן חולות עד לעזיבתם את הארץ. לא פחות מ־3 פעמים פנו לבג"ץ, בכל פעם שהכנסת חוקקה חוק חדש ומשופר בנושא.

הרשימה נמשכת: ארגוני השמאל עתרו נגד האיסור להעסיק את המסתננים (המדינה הודיעה שהאיסור לא ייאכף); נגד התנאים במתקן חולות, כולל דרישה להענקת פעילות פנאי, מחשבים ועוד; בדרישה להגדיל את "דמי הכיס" של המסתננים; בדרישה להעניק למסתננים סיוע משפטי על חשבון המדינה ועוד ועוד. רק לאחרונה נדונה עתירה נגד החוק המחייב את מעסיקי המסתננים להפריש כ־20 אחוזים משכרם לקרן ייעודית, שהכסף המופקד בה יוחזר להם עם עזיבתם את הארץ. העתירה עדיין נדונה.

וכמובן, העתירה הדרמטית מכולן, נגד מדיניות ה"החזרה מרצון", שבמסגרתה עוזבים המסתננים את ישראל לרואנדה, תמורת מענק של 3,500 דולר. רק לאחר שעודכנו ההסכמים עם רואנדה, דחה בג"ץ את העתירה ומדיניות ההחזרה מרצון החלה להיות מיושמת בשטח.

כשארגוני השמאל מדברים על פתרון בעיית דרום ת"א, פיזור המסתננים, או הקלות אחרות למצוקת השכונות, צריך לזכור מה עשו לא מזמן. עושה רושם שמבחינתם המטרה אחת: לפרוץ את גבולות המדינה, לשנות את הרכבה הדמוגרפי ולהפוך את ישראל ממדינת לאום יהודית למדינה רב־לאומית של כל אזרחיה.

פורסם בישראל היום 5.2.2018

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *