האם רוסיה היא "כשלון" של נתניהו?

למעט סנטימנט חם שיש לו כנראה ליהודים, לפוטין אין משהו ספציפי שמניע אותו נגד ישראל או בעדה. האינטרס העליון מבחינתו הוא האינטרס הרוסי, דבר שלא השתנה באופן משמעותי מאז המאה ה-18

הפסאודו בחירות אתמול ברוסיה הן הזדמנות מצוינת לבצע הערכת מצב של המדיניות הרוסית באזור, השפעתה על ישראל וכמובן – שאלת המיליון דולר – מה מידת השפעתה של ישראל על מדיניות הקרמלין, אם בכלל ישנה כזו.

בשמאל אוהבים להשתמש בדוגמה הרוסית כדי להמחיש את מה שנתפס בעיניהם ככישלונה של מדיניות החוץ של נתניהו. למרות היחסים החמים והמחוות הפומביות הרבות בינו לבין פוטין העובדות הבסיסיות לא השתנו באופן דרמטי: רוסיה תומכת באיראן, מגבה את משטר אסד בסוריה ומרחיבה את אחיזתה באזור באופן הפוגע בחופש הפעולה של ישראל.

כיצד ייתכן – שואלים-מקניטים בשמאל – שהיחסים החמים עם פוטין לא הובילו לאף הישג במדיניות חוץ?

השאלה בהחלט במקומה, וכמוה גם טרוניה דומה העולה משורות הימין: מדוע לנוכח הקשרים הטובים עם מנהיג עולמי כלשהו, טראמפ, בוש, הרפובליקנים בקונגרס או אפילו פוטין – ישראל לא מצליחה לקדם מדיניות חוץ ימנית יותר. מדוע לא סופחו שטחי יו"ש? מדוע לא הוכרה עד כה ריבונותנו ברמת הגולן ועד לא מזמן גם בירושלים?

התשובה לשתי השאלות הללו נעוצה בדבר פשוט: בריאליה.

הריאליה המדינית והפוליטית, בניגוד לעולם המחוות הדיפלומטי על הצהרותיו וציטוטי התנ"ך שבו, מורכבת מדברים הרבה יותר ארציים ושולטים בה אינטרסים גיאו-פוליטיים שאיפות כלכליות ואפילו שיקולי גאווה וכבוד לאומי. גורמים אלו, למרות שינויים תכופים בתרבות וברוח הזמן של האליטות, נוטים להישאר פחות או יותר קבועים במשך תקופות ארוכות.

רוסיה היא דוגמה טובה. מאז כינון המדינה הרוסית המודרנית התמודדה רוסיה עם מצב פחות או יותר קבוע: מכיוון שהיא אינה מעצמה ימית, יכולות ההתפשטות וההשפעה שלה מוגבלות לגבולותיה היבשתיים – במזרח אירופה, במרכז אסיה ובים השחור, כאשר נוספת להם שאיפה למוצא אל הים התיכון והקמת בסיסים לחופיו. אלמנטים בסיסיים אלו של המדיניות הרוסים מלווים כמעט את כל ההיסטוריה של רוסיה והם גורמי היסוד שעמדו ברקע רוב המלחמות והדיפלומטיה הרוסית בשלוש מאות השנים האחרונות. מלחמות בבלקן, ניסיונות להשיג השפעה בטורקיה, שהובילו בין היתר למלחמת קרים; ההתפשטות לכיוון דרום שהובילה למלחמה באפגניסטאן ולמעורבות באיראן; ובמזרח התיכון הנוכחות הבולטת שהחלה בעיקר לאחר מלחמת העולם השנייה עם פרוץ המלחמה הקרה וההתארגנות המחודשת של מדינות האזור בהתאם לגושים העולמיים.

לאחר נפילת ברית המועצות רוסיה נחלשה משמעותית, ועסקה במשך כשני עשורים בעיקר בענייני פנים, דבר שיצר מצג שווא של שינוי דרמטי בכיוון ההיסטוריה ועורר את הציפייה במערב להופעתם של דפוסים מדיניים חדשים. עלייתו של פוטין שמה קץ גם לזה. המדינה הרוסית התעצבה מחדש בדפוס הדומה מאוד לזה הצאריסטי, ובהתאם לכך נוצקו עקרונות היסוד של מדיניות החוץ שלה.

למעט סנטימנט חם שיש לו כנראה ליהודים, לפוטין אין משהו ספציפי שמניע אותו נגד ישראל או בעדה. האינטרס העליון מבחינתו הוא האינטרס הרוסי, דבר שלא השתנה באופן משמעותי מאז המאה ה-18. לפעמים אלו דברים שטובים ליהודים, לפעמים לערבים, ולפעמים רק לרוסים. אלה החיים.

אז מה ישראל יכולה לעשות במצב כזה? ברמה האסטרטגית העליונה התשובה היא לא הרבה. ישראל לא תצליח לשנות את האינטרסים הקבועים של מעצמה עולמית, ואף פגישת פסגה או מהלך דיפלומטי לא ישנו עובדה בסיסית זו. תהא זו מדיניות ימנית או שמאלנית, מתרפסת או תקיפה – רוסיה לעולם תרצה מוצא לים התיכון והשפעה על מרכז אסיה. נתניהו, גבאי ואפילו לא לפיד לא אשמים במצב, ואין להם כל כך מה לעשות כדי לשנות אותו. מי שאשמים בו הם ניקולאי, יקטרינה וסטאלין, ולא זכור לי שבמצע של אף מפלגה יש סעיף הקורא ל"שינוי המאזן הגיאו-אסטרטגי באירו-אסיה". אפילו לא אצל ליברמן.

כל שנותר למנהיגי ישראל הוא לנווט במים הסוערים, לשמר את היחסים התקינים עם רוסיה, את התיאום הביטחוני ואת הקשרים הכלכליים, ולנסות לתמרן את המדינה בסיטואציה המדינית תוך שמירה על כמה שיותר מהאינטרסים החיוניים שלה.

תופעה דומה נכונה גם ביחס ליחסי ישראל-ארה"ב. לנשיאי ארצות הברית יש היסטוריה ארוכה ומתועדת של הצהרות פרו ציוניות נלהבות, המגובות במעשים פרו ערביים מובהקים. על כל ציטוט תנכ"י בדינר של חנוכה או באיגרת לתורמים, יש הבטחה שהופרה, ערובה שלא מומשה או סתם אדישות לנוכח הסכנות שעמדו בפני ישראל. לארצות הברית יש היסטוריה קצרה יותר של מעורבות בינלאומית, אך גם היא פחות או יותר עקבית למעלה מ-100 שנה ביחס למזרח התיכון, הכוללים את הנפט, ביטחון נתיבי השייט ויציבות אזורית.

כל הנשיאים האמריקניים פעלו פחות או יותר בהתאם לעקרונות אלו, תוך חיפוש אחר מדינות ערביות או מוסלמיות דומיננטיות שניתן להשעין עליהן את הסדר האזורי. אפילו אובמה שחרג מהמסורת הרגילה והלך לכיוון האיראני על חשבון המדינות הסוניות, נשאר נאמן לעקרון הבסיסי של השגת יציבות באמצעות סוכן אזורי חזק.

מאז הניצחון במלחמת ששת הימים, לישראל יש תפקיד משמעותי יותר בתפיסה הגיאו-אסטרטגית האמריקנית, אך גם הוא קטן יחסית ובעל השפעה מועטת. עם כל האהדה שבעולם, מדינת ישראל הקטנה ודלת המשאבים לא יושבת על נתיבי הסחר העולמיים, ולא יכולה להוות משענת אזורית.

האמת הפשוטה היא כזו: ישראל היא לא מעצמה צבאית כמו שהימין חושב שהיא; אבל היא גם לא מעצמה דיפלומטית כמו שהשמאל חושב שהיא. ישראל היא מדינה קטנה בעלת מרחב תמרון מצומצם ויכולות מוגבלות.

מטרותיה המדיניות לעולם לא יחרגו ממסגרת זו. מוטב להכיר בכך מאשר לחיות באשליה ואכזבה מתמדת.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *