מדוע אני אוהב ריאליטי (אבל לא ממש מודה בזה)

ביחס לרוב התכנים המבויימים בטלויזיה שלנו, הריאליטיז האלה הם רכז אחד גדול הדתה, שוביניזם ופאשיזם. זה כל מה שרוגל אלפר שונא בלב, אבל לי זה עושה ימבה נחת

קוראים לי עקיבא, 35, ויש לי חולשה לריאליטי. אני לא ממש מודה בזה, ואני אף פעם לא אצפה בזה לבד אבל אם הילדים או מישהו אחר צופה אני ממש לא אתנגד. ואולי – אל תגלו – אפילו אהנה.

המירוץ למיליון, מאסטר שף, משחקי השף, מהפכה במטבח, בייק אוף, הכרישים, אקס פקטור, הכוכב הבא, גוט טאלנט – יו ניים איט. כולם בזבוז משווע של זמן ומשאבי אנוש, ועדיין הנאה צרופה.

שלא תבינו, הפורמטים הללו רחוקים משלמות. הפרקים של המירוץ למיליון נעשו ארוכים ומרוחים מדי, כבר כמה עונות במאסטר שף אני לא מחזיק מעמד אחרי האודישינים, וגם אקס פקטור יותר נעים בתור קליפים ביוטיוב מאשר בתור שעה וחצי מהחיים. אבל יש לכולם אלמנט בסיסי שמחבב אותם עליי ביותר – עם ישראל מוצג שם כהוייתו: לאומי, מסורתי ומשפחתי. בלי בג"צ, בלי בצלם ובלי הבנייה תרבותית.

אני לא תמים. האנשים המוצגים שם אינם מדגם מייצג, וברור לי היטב שיש עריכה מגמתית, אבל עדיין בתכניות האלו המרכיב המתוכנן והמוסרט נמוך יחסית, והמפגש עם הכוחות והרעיונות הרווחים בציבור הוא הרבה יותר ישיר והרבה יותר ושקוף מאשר רוב התעמולה התרבותית שדוחפים לנו בטלוויזיה.

הנוכחות הדומיננטית של המשפחה והילדים, המסורת והדת, ציונות ופטריוטיזם הם מאפיין בולט של כל התכניות הללו, והם נוכחים משמעותית כמעט בכל פרק משימה או ראיון.

איפה עוד בפריים טיים אפשר לצפות במישהו שמתלהב משירותו הקרבי בצה"ל או גאה בילדיו המשרתים? איפה עוד אפשר לקבל מנה כה גדושה של חגי ישראל, ארוחות שבת, ברוך השם ופרקי תהילים אם לא באודישן לתכנית בישול או בראש מנוף על גג בתאילנד? שלא לדבר על המשפחתיות הטבעית והחמולתיות הישראלית שאופפים את הכל ומזילים ים דמעות של רייטינג.

ביחס לרוב התכנים המבויימים בטלויזיה שלנו, הריאליטיז האלה הם רכז אחד גדול הדתה, שוביניזם ופאשיזם. זה כל מה שרוגל אלפר שונא בלב, אבל לי זה עושה ימבה נחת.

לא רק עם ישראל מיוצג כאן בצורה ההולמת יותר את המציאות, גם המיעוטים השונים זוכים לעדנה. מתי מראים לנו בטלויזיה שטופת הפרוגרסיביות שלנו ערבי ישראלי גאה המתחרה בזכות כשרונו ומצליח בכוחות עצמו? בכל פורמט כמעט מופיעים אנשים שלמדו באוניברסיטאות כאן, משתלבים בחברה וזוכים לאהדה מצד הקהל ומצד עמיתיהם לתחרות, וכל זאת בלי עורכי דין של עדאלה ובכיינות על גזענות או אפליה. כמותם יש אלפים רבים. אנשי עסקים, רופאים, פרופסורים ובכירים במערכות הציבוריות, אבל את הישגיהם לעולם לא יציגו לנו. בשביל ערבי מצליח שמבסוט מהמדינה תצטרכו לכבות את החדשות ולעבור לריאליטי.

אז אם סקרי בחירות מפתיעים אתכם, או שמדדי שביעות רצון פה עושים לכם גרדת, יש לי עצה אחת בשבילכם – צפו בכמה פרקי ריאליטי ותפסיקו להיות חמוצים.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *