מה למכון הישראלי לדמוקרטיה בוועידת מקור ראשון?

השותפות המוזרה בין המכון הישראלי לדמוקרטיה שבאה לידי ביטוי בשנים האחרונות באמצעות כנסים משותפים, ופרויקטים פרסומיים בחסות הדדית, מצדיקה התייחסות.

מדוע המכון, שמקדם אג'נדה שונה לחלוטין מרוב עמדות היסוד של הציונות הדתית – בנוגע לעתיד ההתנחלויות, דת ומדינה, מעמדו של בג"ץ, שוויון חברתי ותפקודו של הצבא – משקיע מאמץ כה רב בהתחברות לציבור הסרוג? ומנגד, מדוע הציבור הסרוג נענה כה ברצון לחיזור החשוד והתמוה הזה?

איני יודע את התשובה לשאלה השניה, והיא ככל הנראה נמצאת בתחומי הפסיכולוגיה המגזרית, אך לגבי השאלה הראשונה – התכנית האסטרטגית של המכון הישראלי לדמוקרטיה, ייתכן שיש לי מה לתרום. 

שימו לב לציטוטים הבאים מתוך פרוטוקולים של הועד המנהל של המכון. 

התאריך הוא 14.4.2005, הימים ימי טרום-התנתקות, בה המכון היה מעורב עד צוואר הן בייזום הרעיון והטמעתו והן בהכשרת הצבא לביצועו (מומלץ לקרוא את מאמרו של רן ברץ על זה באתר מידה ).

אלא מה? המאמץ של המכון להחריב את ההתיישבות היהודית בגוש קטיף ולסייע בהקמתה של מדינה פלסטינית, התנגש במאמץ אחר שלו: לכונן בישראל מדינת כל אזרחיה פרוגרסיבית ואולטרה-ליברלית, שבא לידי ביטוי בניסיונות לקדם "חוקה בהסכמה" (דבר שבפרוטוקול אחר מתואר כיוזמה של התורמים האמריקנים של המכון שחושבים שחוקה פרוגרסיבית לישראל תוכל לסייע בשיפור תדמיתה בצפון אמריקה).

הניסיון לקדם את ההתנתקות סותר את הניסיון לקדם חוקה פרוגרסיבית "בהסכמה", שהרי לולא הסכמת הדתיים והמתנחלים זה לא יעבור בשום כנסת שהיא.

רקע זה הוא נושא הדיון בישיבת הועד המנהל שמובאים כאן. שימו לב שהמכון מצא פטנט גאוני להתגבר על הבעיה: "הידברות" עם המתנחלים, תוך שימת דגש על "כיסוי תקשורתי של הדיאלוג על מנת ליצור תהודה ציבורית רבה ככל האפשר".

במילים אחרות: הדיאלוג של מתנחלים עם המכון הישראלי לדמוקרטיה נועד לסייע במסע האסטרטגי-יחצ"ני שלהם להשגת שתי מטרות שהן אחת: הקמתה של מדינה פלסטינית שלצידה מדינת כל אזרחיה היא מדינת ישראל.

כמה עצוב לראות את נציגי המגזר נופלים (שוב) בפח.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *