תוצאות הבחירות: שלשה מיתוסים ותובנה אחת

שלושה מיתוסים ותובנה אחת

  1. העם "בעד אחדות". העם לא הצביע אחדות. להפך: הוא הצביע פילוג. חלוקת הקולות וחלוקת המנדטים חוצות את האלקטורט פחות או יותר באמצע, וזה מקור הפלונטר. אבל זה לא צריך למנוע מממשלת אחדות להיות פתרון טוב להצבעה המפולגת, וייתכן שהיא גם תוביל לקירוב לבבות בעם.

    זהו כשל כללי: תוצאות הצבעות והחלטות פרלמנטריות הן תוצר של פשרה. גם חוקים לא עוברים בדיוק כפי שחזו יוזמיהם, אלא לאחר שהוכנסו בהם תיקונים ונעשו פשרות שונות. זו גם אחת הבעיות הקשות בפרשנות המהותנית של חוקים בשיטת בג"ץ. השופטים מניחים שיש "רוח כללית" מוסכמת מעבר ללשון החוק, שבאמצעותה ניתן לפרש את הסעיפים השונים, בזמן שלמעשה, אותה "רוח כללית" נתונה במחלוקת ציבורית עזה, והיא זו שהולידה את הסתירות ואת הקשיים בסעיפים הקטנים. הבחירות הן ממלכת הפילוג, ואילו הפוליטיקה היא עולם הפשרה. זה העקרון הבסיסי של החברה הדמוקרטית, שנועדה לתרגם פילוג ציבורי לפשרה מעשית.
  2. "העם אמר לא לנתניהו". אין לכך בסיס: הליכוד קיבל בבחירות אלו פחות או יותר את אותו מספר קולות שקיבל באפריל, וגם גוש הימין שמר על כוחו – כשני מיליון מצביעים. אלא שהפעם המספרים הללו שווים פחות. עליית אחוז ההצבעה במגזר הערבי שינתה באופן דרמטי את חלוקת המנדטים והקולות. ואם באפריל 1.1 מיליון קולות היו שווים 35 מנדטים, כעת הם מתורגמים ל־31 בלבד. נוסף על כך, המהלך של ליברמן באפריל שלל מהליכוד את קולות המרכז שהוא תלוי בהם לקואליציה. ליברמן חתם הסכם עודפים עם כחול לבן, שהוסיף להם מנדט אחד, והוא מסרב לעת עתה להמליץ על נתניהו, כך שהדד־לוק נותר חזק כשהיה. בשורה התחתונה, חצי מהעם אמר "לא לנתניהו", חצי אמר "כן רבתי". האלקטורט מפולג, הפוליטיקה והפשרה ייקחו את זה מכאן והלאה.
  3. "הערבים נהרו בגלל ביבי". לא נכון: המפלגות הערביות השיגו בבחירות אלו הישג דומה לזה שהיה להן בבחירות 2015. הסיבה לכשלון באפריל היא התפרקות האיחוד וההתמודדות בנפרד. מנהיגי המפלגות הפיקו לקחים, התאחדו, בנו מנגנון שטח לעידוד הצבעה והגיעו מוכנים. הפולמוס סביב המצלמות בקלפיות ודאי הועיל, אך ללא התשתית שנבנתה, הרשימה המשותפת לא היתה יכולה למנף זאת בהצלחה.
  4. "הליכוד איבד את המרכז". זה נכון. החברה נחלקת לימין ולשמאל בצורת פעמון; רוב המצביעים נמצאים באזור המרכז. לכן שתי המפלגות הגדולות יהיו מתונות מהלוויינים שלהן, אבל גם גדולות יותר. השתלטות על המרכז הופכת באופן טבעי למטרת העל שלהן. בעבר נגסו הליכוד והעבודה ברוב האלקטורט, והתחרו זו בזו על "הקולות הצפים". מאז שהוקמה קדימה ב־2005, קיבל המרכז פלטפורמה משלו, והמאבק הוא על השיוך הגושי של מפלגות המרכז. ב־2013 לפיד חבר לנתניהו, ב־2015 כחלון חבר לנתניהו; ב־2019 ליברמן החליט שלא. כיוון שהקבוצה של מצביעי המרכז אינה נאמנה בהכרח למפלגה או למנהיג קבועים, חבירתו של כחלון לליכוד לקראת בחירות ספטמבר פינתה את השטח לאיש המרכז התורן, ומי שמיהר לקטוף את הפירות היה אביגדור ליברמן שבחר הפעם בקמפיין אזרחי בנושאי דת ומדינה, וזנח את ההתלהמות הישנה בנוסח "בלי נאמנות אין אזרחות".

https://www.israelhayom.co.il/opinion/695019