תוצאות הבחירות: שלשה מיתוסים ותובנה אחת

שלושה מיתוסים ותובנה אחת

  1. העם "בעד אחדות". העם לא הצביע אחדות. להפך: הוא הצביע פילוג. חלוקת הקולות וחלוקת המנדטים חוצות את האלקטורט פחות או יותר באמצע, וזה מקור הפלונטר. אבל זה לא צריך למנוע מממשלת אחדות להיות פתרון טוב להצבעה המפולגת, וייתכן שהיא גם תוביל לקירוב לבבות בעם.

    זהו כשל כללי: תוצאות הצבעות והחלטות פרלמנטריות הן תוצר של פשרה. גם חוקים לא עוברים בדיוק כפי שחזו יוזמיהם, אלא לאחר שהוכנסו בהם תיקונים ונעשו פשרות שונות. זו גם אחת הבעיות הקשות בפרשנות המהותנית של חוקים בשיטת בג"ץ. השופטים מניחים שיש "רוח כללית" מוסכמת מעבר ללשון החוק, שבאמצעותה ניתן לפרש את הסעיפים השונים, בזמן שלמעשה, אותה "רוח כללית" נתונה במחלוקת ציבורית עזה, והיא זו שהולידה את הסתירות ואת הקשיים בסעיפים הקטנים. הבחירות הן ממלכת הפילוג, ואילו הפוליטיקה היא עולם הפשרה. זה העקרון הבסיסי של החברה הדמוקרטית, שנועדה לתרגם פילוג ציבורי לפשרה מעשית.
  2. "העם אמר לא לנתניהו". אין לכך בסיס: הליכוד קיבל בבחירות אלו פחות או יותר את אותו מספר קולות שקיבל באפריל, וגם גוש הימין שמר על כוחו – כשני מיליון מצביעים. אלא שהפעם המספרים הללו שווים פחות. עליית אחוז ההצבעה במגזר הערבי שינתה באופן דרמטי את חלוקת המנדטים והקולות. ואם באפריל 1.1 מיליון קולות היו שווים 35 מנדטים, כעת הם מתורגמים ל־31 בלבד. נוסף על כך, המהלך של ליברמן באפריל שלל מהליכוד את קולות המרכז שהוא תלוי בהם לקואליציה. ליברמן חתם הסכם עודפים עם כחול לבן, שהוסיף להם מנדט אחד, והוא מסרב לעת עתה להמליץ על נתניהו, כך שהדד־לוק נותר חזק כשהיה. בשורה התחתונה, חצי מהעם אמר "לא לנתניהו", חצי אמר "כן רבתי". האלקטורט מפולג, הפוליטיקה והפשרה ייקחו את זה מכאן והלאה.
  3. "הערבים נהרו בגלל ביבי". לא נכון: המפלגות הערביות השיגו בבחירות אלו הישג דומה לזה שהיה להן בבחירות 2015. הסיבה לכשלון באפריל היא התפרקות האיחוד וההתמודדות בנפרד. מנהיגי המפלגות הפיקו לקחים, התאחדו, בנו מנגנון שטח לעידוד הצבעה והגיעו מוכנים. הפולמוס סביב המצלמות בקלפיות ודאי הועיל, אך ללא התשתית שנבנתה, הרשימה המשותפת לא היתה יכולה למנף זאת בהצלחה.
  4. "הליכוד איבד את המרכז". זה נכון. החברה נחלקת לימין ולשמאל בצורת פעמון; רוב המצביעים נמצאים באזור המרכז. לכן שתי המפלגות הגדולות יהיו מתונות מהלוויינים שלהן, אבל גם גדולות יותר. השתלטות על המרכז הופכת באופן טבעי למטרת העל שלהן. בעבר נגסו הליכוד והעבודה ברוב האלקטורט, והתחרו זו בזו על "הקולות הצפים". מאז שהוקמה קדימה ב־2005, קיבל המרכז פלטפורמה משלו, והמאבק הוא על השיוך הגושי של מפלגות המרכז. ב־2013 לפיד חבר לנתניהו, ב־2015 כחלון חבר לנתניהו; ב־2019 ליברמן החליט שלא. כיוון שהקבוצה של מצביעי המרכז אינה נאמנה בהכרח למפלגה או למנהיג קבועים, חבירתו של כחלון לליכוד לקראת בחירות ספטמבר פינתה את השטח לאיש המרכז התורן, ומי שמיהר לקטוף את הפירות היה אביגדור ליברמן שבחר הפעם בקמפיין אזרחי בנושאי דת ומדינה, וזנח את ההתלהמות הישנה בנוסח "בלי נאמנות אין אזרחות".

https://www.israelhayom.co.il/opinion/695019

גם על פי עד המדינה פילבר ההחלטות בתיק 4000 התקבלו משיקולים ענייניים

בדיקת מכלול דבריו של מנכ"ל משרד התקשורת לשעבר בהרצאות, ראיונות ובעדויותיו במשטרה מגלה שהוא נותר עקבי לאורך כל הדרך: ההחלטות במשרד התקשורת בנוגע לבזק התקבלו משיקולים מקצועיים וענייניים. הפיכתו לעד מדינה לא שינתה עובדה בסיסית זו  

שלמה פילבר מנכ"ל משרד התקשורת לשעבר בהרצאה. אוגוסט 2016, צילומסך מיוטיוב

בחודש שעבר חשפתי ב'ישראל היום' קטע מתוך עדותו של שלמה פילבר במשטרה, יום לפני שהחליט לחתום על הסכם עד מדינה. בפרוטוקול החקירה הוא נשמע אומר כי לתחושתו חוקרי המשטרה רודפת אותו ומחפשת בעניינו מידע מכל מיני סוגים כדי להפעיל עליו לחצים להפוך לעד מדינה. 

"יש 300… 500 חוקרים בישראל, שכולם נמצאים עכשיו באיזו מין תחרות, מרוץ למיליון, מי יביא את הראש של נתניהו". אמר פילבר לחוקרים ב19 לפברואר 2018. "אז מה צריך? את אחד האנשים הקרובים אליו. אז מסמנים אותי, ומנסים לחפש אותי ולהפוך אותי…". 

לפי תיאורו, המשטרה חיפשה וככל הנראה גם מצאה. יום למחרת חתם פילבר על הסכם עד המדינה בתיק 4000. 

אולם, למרות שהוא הפך לעד נגד נתניהו, גרסאותיו של פילבר בנוגע למדיניות המשרד בתקופת כהונתו נותרו פחות או יותר עקביות. כשמשווים דברים שאמר בפומבי במהלך התקופה, עם דברים שאמר בחקירות ובראיונות מאז חתם על ההסכם, נראה שבכל הנוגע לסוגיות המרכזיות של פעילותו במשרד, לפילבר יש גרסה עניינית ורצינית, ובמידה רבה גם משכנעת. 

הנושא המרכזי שעמד על הפרק עם כניסתו של פילבר למשרד התקשורת היה רפורמת השוק הסיטונאי בקווי הטלפון. שוק הטלפון והאינטרנט מורכב משני מרכיבים, הראשון הוא התשתית הפיזית – קווי הטלפון והכבלים המרשתים את הבתים – והשני הוא הספק, שירותי הטלפון והגלישה הניתנים מעל גבי התשתית. בישראל התשתית נמצאה מאז ומתמיד במונופול של בזק כאשר בעשרים השנים האחרונות הצטרפה אליה הוט שפרסה רשת כבלים. כדי לפתור את בעיית המונופול ולהוזיל מחירים לצרכן, החליט משרד התקשורת בקדנציה הקודמת בראשות משה כחלון על רפורמת השוק הסיטונאי, במסגרתה יפרידו בין התשתית הפיזית לבין השירותים. בזק והוט יחויבו לספק לחברות שרותים את היכולת להשתמש בתשתית הפיזית שלהן. וכך נוצר המצב הקיים היום: בזק מאפשרים לפרטנר, לסלקום ולעוד מגוון נותני שירות "לרכב" על התשתית שלהם. 

הייתה גם תמורה. עם ביצוע הרפורמה משרד התקשורת התחייב לאשר לבזק לבטל את ההפרדה המבנית בינה לבין חברות הבת של יס, פלאפון ובזק בינלאומי, דבר שיאפשר לה להציע חבילות שירותים כוללים ויאפשר לה לקזז הפסדים של חברות הבת ובכך לחסוך בעלויות מס.  

המצב דומה לרפורמה שביצע כחלון בסלולר: גם כאן, החברות הוותיקות שפרסו תשתיות אנטנות בכל המדינה – פלאפון, סלקום, פרטנר – חוייבו לאפשר לחברות שירותים לרכב על התשתיות שלהם וכך נוצרו גולן טלקום, רמי לוי ועוד שלל ספקי שירות.

המודל הזה מאפשר הוזלת מחירים לצרכן בטווח המיידי, אך יש בו בעיה אחת: כאשר התשתית שהחברה הקימה לא שייכת לה באופן בלעדי, וכאשר הרווחים הנגזרים ממנה מתחלקים בין חברות אחרות, אין לחברה תמריצים להשקיע בפיתוח התשתיות ושדרוגן, ובהינתן הירידה ברווחים ייתכן שגם לא יהיו לה את האמצעים. 

לתוך הדילמה הזו נכנס פילבר למשרד התקשורת. בפניו עמדה הרפורמה המוכנה שהוריש כחלון, ששמה דגש מרכזי על הורדת המחירים לטווח הקרוב, אך לא נתנה מענה לנושא התשתיות. פילבר בחר ללכת בדרך אחרת. בהרצאה שנשא בכנס אלי הורוביץ באוגוסט 2016 הוא הסביר את השקפת עולמו: 

"תשתית האינטרנט בישראל בדרך לקטסטרופה. אם לא יבוצעו השקעות מאסיביות בתשתיות תהיה כאן בצורת אינטרנט" הוא אמר, והסביר כי ללא פריסת רשת סיבים אופטיים מהירות הגלישה תיתקע וישראל לא תוכל להתקדם לדור החמישי אליו צועד העולם. "הבעיה שלנו במדינת ישראל היא לא מחירים. הבעיה שלנו היא שאנחנו הולכים בעינים עצומות לקטסטרופה. ובינתיים אנחנו רוצים להמשיך את המסיבה הזאת. תשתית התקשורת במדינת ישראל היא תשתית שחברות עסקיות פרטיות בונות אותה. אם הן לא ירוויחו ולא ישקיעו".

לדבריו, בזק התחילה לפרוס קו אופטי, אך עצרה את הפעילות לאחר שהחלה הרפורמה, שיצרה אי וודאות מבחינתה בכל הנוגע למחירים ולעתיד המשק. "בזק פרסה סיב שמגיע קרוב מאוד ל1.3 מיליון בתי אב בישראל. אבל היא באה ועצרה. אתם עושים לנו שוק סיטונאי, מורידים לנו את המחירים. בבקשה. קחו את הרשת הזו ותעשו איתה מה שאתם רוצים. כל עוד אין להם ודאות רגולטורית הם לא מתקדמים צעד אחד קדימה". 

לכן לדבריו צריך להפוך את המשוואה. במקום להשתמש בהפרדה המבנית כמנוף: "יש לי כרגולטור הזדמנות שקורית פעם בדור. בזק רוצה את ביטול ההפרדה המבנית. עכשיו כל העיתונים דה מרקר גלובס כלכליסט ואחרים אומרים לי: תכנס בהם. אל תיתן להם עד שיורידו מחירים. אבל אני אומר שאנחנו נגיע ככה לאותה בצורת אינטרנט".

לכן פילבר הגה רעיון חדש: "אמרתי לבזק אני מוכן לשקול ביטול הפרדה מבנית בתמורה שתדליקו את הסיבים. ברגע שהדלקנו את הסיבית תפסנו אותם ומתחיל שעון חול מתי הם צריכים לעשות פריסה בכל הארץ. אני רוצה שתוך 3-4 שנים תפרסו סיבים בכל מדינת ישראל". בתור מהלך משלים הוא גם יחייב את הוט לאפשר שימוש בתשתיות שלהם, ולחייב גם אותה להשקיע בסיבים אופטיים "המטרה תהיה שבסופו של דבר במרכזי המטרופולין של ישראל יהיו שתי רשתות סיבים אופטיים".

בהרצאה הזו נמצאת כל התורה כולה. הצ'ופר שמשרד התקשורת יכול לתת לבזק – ההפרדה המבנית – ישמש לעודד השקעות בתשתית; מחירי השוק הסיטונאי מקבלים עדיפות משנית, כאשר המטרה היא לאפשר לבזק רווחיות מספקת ותמריצים מספקים לשדרג את התשתיות. 

פילבר היה עקבי בדברים אלו לאורך כל הדרך. זה היה תוכנן של הודעות הדובר שהוציא המשרד מפעם לפעם. כך, למשל בדצמבר 2015 נמסר למרקר: "בימים אלה ממשיכות להתקיים פגישות מקצועיות עם הנהלת בזק וחברות נוספות במטרה לגבש תוכנית השקעות נרחבת שתשדרג באופן דרמטי את תשתיות הפס הרחב בישראל לטובת הציבור"; בדיון בכנסת במרץ 2016 הוא אמר "אנו מעדיפים שבזק תשקיע בתשתיות מאשר לחלק מתנות לאזרחים" לדבריו, "הפוקוס הוא לא על המחיר – המחירים בישראל הן מהזולים בעולם", "הפוקוס הוא על התשתית, ותשתית התקשורת הלאומית של ישראל נבנית על ידי חברות פרטיות שצריכות להרוויח. … ". מי שעוקב אחר חשבון הטוויטר שלו יכול לראות שהוא מתנצח עם כתבים כלכליים ואקטיביסטים חברתיים לאורך כל התקופה כשהמסר הזה חוזר על עצמו. 

לא רק זאת, גם ממש לאחרונה, פילבר ממשיך להפיץ את גרסתו. ב-18 ביולי האחרון הוא שיתף ידיעה בה צוטט איש הטכנולוגיה שולי תשובה כאומר "אם המדינה לא תשנה גישה ותתחיל להשקיע בעצמה בתשתיות התקשורת הפער מהעולם רק יגדל" על כך צייץ פילבר: "עוד אחד שהתפקח – ב 2016 עוד הייתי קול בודד, עכשיו רבים כבר מסכימים איתי. רק חבל שבנתיים התבזבזו 3 שנים לשווא".

אך מה שחשוב יותר – לפחות על פי מה שפורסם הוא נותר בעמדותיו אלו גם בחקירות המשטרה, לפחות על פי מה שהודלף לאמצעי התקשורת.

בפרוטוקול חקירה שפרסם גיא פלג בתאריך נאמר כביכול פילבר ידע לאורך כל הדרך שמה שהוא עושה הוא פסול. "ברור לי שהמיזוג הזה הוא אסון לאומי. אסור לי לעשות אותו בשום פנים ואופן", הוא צוטט בידיעה שזכתה לאזכורים רבים. אולם, כפי שנחשף בישראל היום, מדובר בציטוט חלקי מוטעה ושגוי שהופך את עדותו של פילבר על פיה. 

מתמלול החקירה שנערך על ידי המשטרה והגיע לידי "ישראל היום", עולה כי ארבע מילים שמשנות את כל המשמעות של המשפט, נשמטו מהפרסום. על פי התמלול פילבר אמר: "לרגע אחד, אף פעם לא ברור לי שהמיזוג הוא אסון לאומי, שאסור לעשות אותו בשום פנים ואופן ואף אחד לא אמר אותו. כל מה שאמרו זה כאילו… צריך להתקדם שאחרי שעושים עוד משהו, עוד שלייקס, עוד מגבלה, עוד משהו. ושברגר שם… כרגע כאלה משקולות בלתי עבירות שצריך לפתוח את החסם הזה. זה הרושם שאני מקבל בעניין". כלומר, פילבר העיד שהוא מעולם לא חשב שיש בעיה עקרונית במיזוג הזה, ושכל מה שנאמר לו מאז שהוא נכנס לתפקיד זה שהוא שצריך לאשר אותו. 

"אני רוצה לציין שמה שצפריר אומר לי זה שיש פה תהליך שנמשך כבר שלוש שנים, הוא כבר עבר תהליכים, ובסוף הגיע למשרד לאישור סופי. כמו שאני מבין בנקודת הזמן הזאת, כשזה מגיע למשרד מייצרים מגבלה של השוק הסיטונאי". 

כלומר, פילבר מעיד כי לכאורה משרד התקשורת יצר חיבור בין רפורמת השוק הסיטונאי לאישור מיזוג בזק-yes כאמצעי להפעיל לחץ על בזק לקדם את הרפורמה, אך לא שיש בעיה מהותית או עקרונית במיזוג. פילבר המשיך: "זה לא שהמיזוג הוא רע. פשוט העסק של האישור זרם עד עכשיו, עד שהוא הגיע לפתחנו, וברגר תקע את זה". 

וכאן מגיע משפט המחץ: "זה לא שמישהו אמר באיזשהו שלב שהעניין הזה הוא אסון לאומי. אבל מדיניות השר זה לאשר את המיזוג. כשצפריר אמר לי את זה, הוא סגר לי מעגל עם מה שנאמר לי ומבחינתי זה הוראה לביצוע".

גם בתמלול אחר, שזכה בתקשורת לכותרת "פגישת התאנים והיין", פילבר חוזר על אותם הדברים. הוא נשאל על שיחה שקיים עם יועץ התקשורת אלי קמיר שעבד עבור שאול אלוביץ' בעלי בזק, במסגרתה נאמר כי ביטול ההפרדה המבנית יהיה "הזדמנות אמיתית לבוס שלך לבוא עם בשורה אמיתית". חוקרי המשטרה סבורים הבשורה היא כלפי אלוביץ, כלומר הבוס של פילבר, קרי: נתניהו יוכל לבוא עם בשורה לאלוביץ, כביכול במסגרת יחסי השוחד המתקיימים ביניהם. אולם פילבר מתעקש להסביר זאת אחרת. לדבריו, מדובר בבשורה שהבוס נתניהו יכול להביא לציבור: "ההתעקשות שלי שביטול ההפרדה המבנית תדרוש שדרוג התשתית באמצעות סיבים אופטיים. לזה אלי (קמיר) מתייחס. מדובר פה בהישג ששר יכול להתברך בו…. (לשדרג) את תשתית הסיבים, תשתית התקשורת במדינת ישראל למהירויות גלישה… זה בהחלט הזדמנות פוליטית לבוס שלך, קרי לראש הממשלה שהוא גם שר התקשורת, לבוא עם בשורה אמיתית, לציבור".

בכל הנוגע לעמדותיו המקצועיות, פילבר נותר נאמן לגרסתו המקורית. שדרוג התשתיות חשוב יותר מהורדת המחירים, וההפרדה המבנית צריכה לתמרץ את בזק להשקיע בתשתיות סיבים אופטיים. המידע המפליל שפילבר מספק בחקירותיו אינו נוגע להצדקת המדיניות של שמשרד, אלא לשאלת היחסים בין נתניהו לאלוביץ. הוא מספק עדויות לכך שאלוביץ שוחח עם נתניהו במספר מועדים ושחלק מהשינויים במדיניות נעשו בין היתר על רקע בקשותיו של אלוביץ. כמו בקשתו של נתניהו שהורדת המחירים תהיה יותר מתונה, דבר שפילבר מעיד שלמד מתנועת יד של נתניהו בפגישתם הראשונה כמנכ"ל ושר. אולם בכך כשלעצמו אין כל פסול. רגולטורים עומדים בקשר עם החברות שתחת אחריותם, וטבעי שבקשות מסוגים שונים יגיעו אל השר. 

גם מיתון הורדת המחירים אינו בהכרח בעייתי כשלעצמו, כפי שקבע פילבר עצמו בהרצאה שנתן עם כניסתו לתפקיד ביולי 2015: "רגולטור צריך לעבוד עם הגופים המפוקחים ולא להיות זרוע כוחנית שכופה עליהם דברים מלמעלה". "אני מאמין בפתרונות יצריתיים על פני מלחמות צודקות. אלו (החברות, ע"ב) גופים חזקים שיודעים להשיב מלחמה ואתה מבזבז תשומות במאבק".

השאלה הנידונה במסגרת תיק 4000 היא האם התקיימו יחסי שוחד תמורת סיקור חיובי באתר 'וואלה!' שהובילו למדיניות הזו. האם לצד פניות של אלוביץ לנתניהו כשר התקשורת הוא גם העניק לו תמורה בדמות סיקור חיובי? האם אכן היה קשר בין הדברים באופן שהשפיע על קבלת ההחלטות במשרד התקשורת? 

לפחות על פי גרסתו פילבר, ההחלטות עצמן התקבלו משיקולים מקצועיים וענייניים. גם הפיכתו לעד מדינה לא שינתה את העובדה הבסיסית הזו.  

פרשיית אפי נוה – לאן הולכים מכאן?

המלצת המשטרה להעמיד לדין את עו"ד אפי נוה בפרשייה המכונה מין תמורת מינויים ממחישה שוב את הבעיות הקשות הקיימות במבנה הנוכחי של לשכת עורכי הדין והכוח הרב המופקד בידי העומד בראשה. אמת, יו"ר הלשכה האחרון אפי נוה נחשד בפרשה חמורה, שספק אם הייתה כמותה בהיסטוריה של מינוי השופטים בישראל. אך לצד זאת אין גם ספק ש"עסקאות", "דילים" והטבות הדדיות עמדו ברקע מגוון החלטות לשכת עורכי הדין בעבר, גם כאלו הנוגעות למינויים. 

חשוב להזכיר: עצם מתכונת ההפעלה הנוכחית של לשכת עורכי הדין הוא מושחת מיסודו, בלי קשר לזהות העומדים בראשה. ללשכת עורכי הדין שני נציגים מתוך 9 בוועדה למינוי שופטים. זהו כוח משמעותי ורב. הועדה הזו דנה כמובן במינוי שופטים לערכאות השונות אך חשוב יותר – היא גם דנה בקידום שופטים מהשלום למחוזי ומשם לעליון. המשמעות היא שהשופטים במעלה ובמורד המערכת תלויים בכל שלב ושלב של הקריירה שלהם, בפוליטיקה של הלשכה ובהחלטות שיקבלו נציגיה בועדה.  

מכיוון שעורכי הדין הם בעלי האינטרס הראשוני והישיר במינוי השופטים הדבר יוצר ניגוד עניינים מובנה. זו הסיבה שיש עיסוק רב בפסילת שופטים בדיונים משפטיים. ואצל בכירים בלשכה מדובר בהיקפים עצומים: אפי נוה למשל, שותף במשרד אטיאס נוה כהן, אחד הגדולים בתחום הביטוח. במידע שחשפתי בבקשת חופש מידע התגלה כי כשמונה נוה לנציג הלשכה בועדה לבחירת שופטים בספטמבר 2017 למשדרו היו לא פחות מ1,111 תיקים פתוחים וכי נאסר עליו להופיע בפני 55 שופטים שונים. 

ללשכת עורכי הדין ממשק בעייתי גם עם הפוליטיקה. מעבר למהלכים הפוליטיים שניהלה הלשכה בתקופת נוה בחיבור עם שרת המשפטים שקד וביצירת בסיס פוליטי בתוך הבית היהודי, הלשכה מעורבת באופן ישיר בחקיקה. בשבתה כ"לובי" מקצועי, לנציגי הלשכה יש גישה מיוחדת למחוקקים, למשרדי הממשלה ולוועדות הכנסת. תחת נוה, גם הפעילות הזו התגברה. ב־2016 הקימה הלשכה משרד קבוע בכנסת, שעובדיו הרחיבו את טווח השפעתם בשלל נימוקים אידיאולוגיים ו"חברתיים". 

הגוף הזה, היושב בתפר שבין עולם העסקים למערכת המשפט והפוליטיקה, מחזיק בכוח חזק מדי והוא בעל יכולת השפעה רבה מדי. פרשיות אפי נוה ממחישות זאת יותר מכל דבר: הלשכה חייבת לעבור רפורמה מקיפה, יש להגביל את כוחה במינוי שופטים ובעיצוב החקיקה, לפרק את המונופול שלה כגילדה הבלעדית על מקצוע עריכת הדין ולהחזיר את אמון הציבור במערכת. תהא אשר תהא זהותה, לממשלה הבאה יש כאן משימה חשובה. 

מישראל לפני הכל לשלטון לפני הכל

אם תרצו להבין לעומק את המצב הבלתי נסבל שאליו הגיע השמאל הישראלי בעקבות הבחירות האחרונות, חפשו בגוגל: "אחמד טיבי + צוק איתן". כמות הרעל והאנטי־ציונות ששפך ח"כ טיבי על ראשו של צה"ל בקיץ 2014, תבהיר היטב כמה נמוך הידרדר בני גנץ, רמטכ"ל אותו מבצע, שהוא נדרש להישען על קולותיהם של טיבי וחבריו כדי להגיע לראשות הממשלה.  

גנץ וכחול לבן הבטיחו "להחזיר את ישראל לשפיות", לשוב לערכים ה"ממלכתיים", ל"ציונות של בן־גוריון", ועוד שלל ססמאות מגייסות ויפות שהצליחו לחדור לליבם של יותר ממיליון ומאה אלף ישראלים. אך ככל שנוקפים הימים ופרטי העסקה החדשה נחשפים, כך מתברר שכל המלל המרשים הזה היה כסות לדבר אחד בלבד: מאבק עיקש ובלתי מתפשר בהמשך כהונתו של בנימין נתניהו כראש ממשלה. ובמאבק הזה, כך מתברר, כל האמצעים כשרים. 

בלוגיקה של כחול לבן העולם הוא פשוט מאוד: יש טובים ויש רעים. יש פשיסטים ויש ממלכתיים. מסיתים ומאחדים. בפרדיגמה הזו נתניהו מסמל את הרוע המוחלט, והמאבק בו הוא התנאי לגאולה.  אין פלא, אפוא, שכל העקרונות האחרים מושלכים לפח האשפה. רק כך אפשר להבין כיצד קבוצה של שלושה רמטכ"לים, בכירי שב"כ ואנשי רוח מסוגלים להעלות על דעתם ממשלה בראשותם הנשענת על רשימה בראשות איימן עודה, שהצהיר "אני לא יכול להגיד שאני יוצא נגד פגיעה בחייל", המכילה את חבר הכנסת עופר כסיף שמכנה חיסול מחבלים "רצח"; את אחמד טיבי, שבין שלל אמירותיו הקיצוניות השווה בין הרוגי חמאס לחללי צה"ל; את היבה יזבק, שהיללה את המחבל סמיר קונטאר – וזו רק רשימה חלקית. 

בניגוד לתדמית שהתקשורת יצרה, נתניהו הוא לא אדם בודד שניתן לסלקו בקלות לצד הדרך. הוא עומד בראש מחנה לאומי רחב, והוא יוצא מהבחירות הללו כשמאחוריו כשני מיליון תומכים ישירים ועקיפים מבין הבוחרים. המאבק נגדו הוא מאבק נגד בוחריו ונגד העקרונות שהם מייצגים. העובדה שבמאבק זה על עתידה של הציונות, השמאל מגייס את אויביה הגדולים ביותר – היא שיא חדש של השפלה. 

https://www.israelhayom.co.il/article/693879

אהוד בא רק אם קוראים לו

אהוד ברק חזר לחיים הציבוריים שלנו בסערה במטרה לקטוף מחדש את כיסא ראש הממשלה. "אני היחיד שיודע איך לנצח את נתניהו", הוא התרברב בכל מקום והצהיר ש"האופוזיציה האמיתית בישראל" מורכבת ממנו, רביב דרוקר ואלדד יניב. אני לא יודע אם מישהו גילה לו אי פעם, אבל בשביל להיות אופוזיציה בכנסת ישראל צריכים גם להביא מצביעים. ובמשימה הזו ברק כשל באופן מחפיר. 

בסיבוב הקודם של הבחירות מרצ זכתה בקולותיהם של 156 אלף מצביעים, שהיו שווים 4 מנדטים; ובבחירות האחרונות המחנה הדמוקרטי גרף נכון לכתיבת שורות אלו כ־172 אלף מצביעים. "החייל מספר 1", "מפרק השעונים", הצליח לגרור לקלפיות כ־15 אלף איש. רבע מנדט. וגם זה רק בעזרתה של סתיו שפיר. איך אומרים? לא סחבק. אבל מעבר לכישלון האלקטורלי ברק דווקא השיג הרבה מאוד. למעשה, במובנים רבים הוא זה שיצר את הקונסטלציה שבתוכה מתנהלת הפוליטיקה הישראלית.

מי שמנתח את חשבון הטוויטר של אהוד ברק נתקל בתופעה מעניינת. החשבון, שנפתח לראשונה ב־12 בנובמבר 2012, נדם עם פרישתו ממשרד הביטחון במארס 2013. הציוץ האחרון הוא מינואר של אותה שנה עם קישור לנאום שלו בדאבוס. ובחודש מארס ברק פרש לעיסוקיו. ביולי 2016 ברק החליט לשוב לחיים הציבוריים והטוויטר שלו חזר איתו. ב־18 ביוני 2016 הוא צייץ את המסר הפשוט שסביבו תתארגן כל המערכת הפוליטית: "נתניהו מבין שהחלה הספירה לאחור לקראת סוף שלטונו". בימים אלו החלו החקירות בתיק 1000 ו־2000, ברק רמז אז לפתיחתה של "מחאה עממית", שהחלה בתוך חודשים ספורים בהפגנות מול ביתו של מנדלבליט בהובלת אלדד יניב.

ברק בנה את הקאמבק והחל לצייץ ולהתראיין ללא הרף: "בממשלה ניכרו ניצני פאשיזם", "היועץ המשפחתי", "מושחתיהו", כל המסרים המרעילים שחשבון הטוויטר שלו שחרר לאוויר בשנים האלו יצרו את הפלטפורמה לכינונה של כחול לבן והשבועה של ראשיה לא לשבת עם נתניהו בשום מחיר. ברק, להזכירכם, גם עמד מאחורי המאמצים לאחד את השמאל בבחירות הקודמות. המפה הפוליטית של השנה האחרונה והנושאים המרכזיים שעל סדר יומה היו במובנים רבים פרי יצירתו. 

בתחילת הקיץ ברק עוד חשב שהוא יצליח לרכוב על אדי הרעל שהוא טיפח ביסודיות ולהביא את עצמו לראשות גוש השמאל ומשם להכניס אותו לבית בבלפור. אבל תמונות שלו יוצא מבית אחר – ביתו של ג'פרי אפשטיין במנהטן – הפכו אותו מנכס לנטל, והקמפיינר המבריק של עידן הרק־לא־ביבי מצא את עצמו בחוץ. 

המהפכה הממלכתית

גבירותיי ורבותיי, מהפך. זה לא מהפך פוליטי רגיל, לא רק חילופי שלטון או הנהגה, זה חילופי יסודי יותר של כל השיטה הפוליטית שלנו. אתם רגילים לחשוב שאנחנו הולכים לקלפי כדי להצביע על דרך, על חזון, מדיניות, פילוסופיית חיים, ובכן: טעיתם. הלכנו הפעם לקלפיות מסיבה אחת בלבד: כדי לדפוק את ביבי. יאללה קונפטי!

מהיום תמחקו משיעורי האזרחות את כל מה שסיפרו לכם על מחלוקות בחברה דמוקרטית ויישוב סכסוכים בדרכי שלום. הכל חרטא. אתם רואים? אין שום מחלוקות ואין שום בעיות. קואליציית הניצחון שלנו בנויה לתלפיות – קפיטליסטים עם סוצאליסטים, ימנים עם שמאלנים, דתיים עם חילונים, ויתיקים עם עולים, הכל הולך! אנחנו יושבים כולנו יחד, איש תחת מנדטו ותחת תואנתו. הנדל עם טיבי ירבץ וילד קטון נוהג בם. הללויה!

ובכן, זו הפוליטיקה החדשה. הדמוקרטיה הממלכתית: את כל העקרונות הישנים שפעם הגדירו אותנו כעם, כקהילות, כקולקטיבים וכאינדבידואלים אנחנו יכולים סוף סוף לאפסן. זה שייך לעידן הישן. אנחנו היום נכנסים בצעדי ענק לעידן החדש. עידן הרק-לא-ביבי. ביבי הרי הוא זה שמשסה אותנו איש באחיו, הוא זה שאמר לאיימן עודה ללכת לטלוייזיה הפלסטינית ולקרוא לערביבם להצביע; הוא זה שכל הזמן אומר שמחנה אחד הוא פשיסט, נאצי, מזכיר תהליכים, מסכן את הדמוקרטיה, מדכא מיעוטים, גזען, צורר, שונא. זה הוא אשם. הוא מטיף את השנאה הזו יום יום במהדורות המרכזיות בכותרות העיתונים ובעמודי הדעות של הארץ, בזמן שכולנו נוהגים בממלכתיות ושומרים על שיח ענייני ומכבד. את האיש הרע הזה הצלחנו סוף סוף להביס.

מחר נקום לשחר של יום חדש, יום בלי ביבי. אהבה אחים ואחיות. אהבה לכולם.

ערוצי הפייק ניוז הולכים לספר לכם שלביבי יש גם תומכים, ושהם מונים כרבע מהאלקטורט עם למעלה ממיליון מצביעים. חלק מהפרשנים המוטים יטענו אפילו שצריך איכשהו להתחשב בזה. אתם לא קונים את הזבל הזה, נכון? הכל ספינים של התקשורת המושחתת שביבי שיחד אותה במיליארדים. ה"אנשים" האלה רק מכושפים, עדר חסר דעת. ברגע שהם יבינו שאנחנו בעידן חדש, הם יבואו אלינו. אפילו שמרנו להם מקום בספסל האחורי ליד צביקה האוזר.

בימים הבאים נבין שלא צריכים בחירות כדי לקבל החלטות במדינה הממלכתית החדשה שלנו. פשוט צריך לשבת ולדבר. שניים שלשה יועצים אסטרטגיים מבינים יותר טוב מכולם מה נכון לעשות. עובדה שהם הצליחו.

אה. ודבר אחרון: תודה לערבים, בזכותכם המדינה חזרה הסוף סוף לשפיות והספינה הציונית שבה לנתיב הישן והטוב של מגילת העצמאות ובן גוריון. החזון המקראי של מדינה דו לאומית לצד מדינת טרור פלסטינית. היינו כחולמים!

ליברמן: לא אידאולוג, שורד

ליברמן יכול לרשום לעצמו הישג. מעבר להצלחה במנדטים, הוא הצליח להוביל שני מהלכים שעיצבו את מערכת הבחירות הזו מיסודה. ראשית, הוא האחראי לעובדה שנאלצנו לצאת למערכת בחירות שנייה בשנה הזו. החלטתו שלא להצטרף לממשלת ימין בהנהגת נתניהו טרפה את הקלפים. שנית, הוא הצליח לייצר למרכז־שמאל סדר יום חדש שהוביל את מערכת הבחירות. כניסתו למשבצת המרכז החילוני האנטי־חרדי החזירה לקדמת הבמה את סדר היום האזרחי, שבו יש למרכז־שמאל יתרון. לכן ראינו את כחול לבן מתריעים מפני שיעור ההצבעה החרדי, בלימת הכפייה הדתית וכן הלאה.זו גם הסיבה שהליכוד ונתניהו היו צריכים להתאמץ להחזיר את המערכת לסדר יום ביטחוני־מדיני, שבו לימין יש יתרון. החלת הריבונות בבקעת הירדן, ברית הגנה עם ארה"ב – כולם חלק מניסיון של נתניהו לא רק להתבלט מול יריביו, אלא לעצב מחדש את השדה ואת השיח הציבורי כולו.עובדה אירונית היא שהתורפה של הימין בשיח האזרחי נובעת דווקא משותפיו החרדים והדתיים־לאומיים. דווקא ה"אידיאולוגים" של הימין יוצרים חטוטרת שמנכרת חלק גדול מהאלקטורט ופוגעת ביכולתו של המחנה הלאומי לגדול.רבות נכתב על המוטיבציות של ליברמן ועל הגורמים שהניעו אותו לפוצץ את הבחירות הקודמות. ונדטה אישית עם נתניהו, חשש מחקירות ועוד תיאוריות הועלו, אבל אני סבור אחרת: מה שהניע אותו הוא דבר פשוט יותר – שרידות פוליטית. הבחירות הקודמות נגמרו כשהוא ראה את אחוז החסימה מלמטה, הבייס בקרב יוצאי רוסיה הצטמצם, וליברמן הבין שעתידו לא נמצא מימין לליכוד. העובדה שבלעדיו לגוש הימין לא היה רוב יצרה את הזדמנות חייו להמציא את עצמו מחדש, וכך נולד ליברמן המרכז־חילוני, כזה שיכול לקרוץ למצביעי כחלון או לפיד, בתור הדמות הלא שמאלנית שהיא לא ביבי. העובדה שהוא הפיל ממשלת ימין ועשוי לסייע להקמת ממשלת שמאל־מרכז לא מעניינת. בניגוד לתדמית, ליברמן הוא לא אידיאולוג. לפני פחות משנה הוא הביא לניצחון החרדים בעיריית ירושלים, כך שהיום בקמפיין הוא יכול לקרוא ל"מי שלא רוצה כפייה דתית" שייצא להצביע בירושלים. זו לא צביעות, זו פוליטיקה ליברמנית טיפוסית. לאן הוא יגיע בהמשך? כבר ראינו אותו מצביע עם השמאל נגד חוק המצלמות, ואין לדעת לאיזו נישה הקונסטלציה הפוליטית תחייב אותו להסתגל בהמשך. מי יודע, אולי עוד נזכה לראות בימי חיינו את אביגדור ליברמן בראש הרשימה הערבית המאוחדת; אחרי הכל, הוא כבר הבטיח להם את ואדי ערה.

מלחמת אזרחים לישראל!

רבים מאזרחי ישראל מודאגים מהאפשרות שנלך מחר למערכת בחירות נוספת, השלישית במספר בשנה האחרונה. שהרי אם לא יצליחו להרכיב ממשלה לא תהיה ברירה אלא לפזר שוב את הכנסת ולהמשיך בעונת הקמפיין. אז חברים, אפשר להירגע. יש חלופה הרבה יותר טובה מבחירות שלישיות, והיא מושרשת עמוק במסורת הדמוקרטית של העולם המערבי. כוונתי כמובן למוסד העממי המכובד של מלחמת אזרחים.

אין רפובליקה שמכבדת את עצמה שלא אימצה את הנוהג הנאצל הזה בשלב כזה או אחר של חייה הלאומיים. לאנגלים יש את המהפכה המהוללה; לאמריקנים יש את מלחמת האזרחים ולצרפתים הייתה כמובן את המהפכה הצרפתית. אין רגע מעורר הוד בתולדות האומות מאשר ההזדמנות המופלאה הזו לצאת איש כנגד אחיו ולרוות את האדמה בדם בני עמנו. ומדינת ישראל, כמו כל רפובליקה שמכבדת את עצמה, צריכה לתרום את שלה.

אמנם, אני מבין את החשש: כמו הרבה דברים אחרים, יש סכנה מוחשית ביותר שגם מלחמת האזרחים של היהודים תהיה מאכזבת וחובבנית. אירוע חסר משמעות מלא בקרבות טקטיים חסרי כל ערך. ישראבלוף שכזה. אבל בדיוק בשביל זה אני פה. בניגוד לבחירות האומללות, שבהן רבו הזיופים ונפגע אמון הציבור, את מלחמת האזרחים שלנו צריך לעשות כמו שצריך. שמוסד דמוקרטי היסטורי אחד בתולדות ישראל יזכה לאמון מוחלט של הציבור. אחרת באמת אין לנו תקווה.

אז כדי שאף אחד לא יגנוב לנו פה מלחמת אזרחים, להלן התכנית המלאה ליום החוגר. חגה של הדמוקרטיה החמושה.

ראשית, צריכה שתקום וועדת קרבות ממלכתית בראשות שופט עליון. הוועדה הזו תקבע מי רשאי להילחם, איפה יהיו שדות הקרב וכיצד יחולק הנשק. הצבאות הלוחמים יירשמו כחוק בפנקס בעלי הזרוע הממלכתי, ויחולקו להם מכסות גיוס וציוד קרבי שתרכוש הוועדה.

חשוב: כל מליציה אזרחית שתרצה להצטרף לתגרה תצטרך להירשם כגוף פעיל בקרבות אצל מבקר המלחמה, ויוטלו עליה גם מגבלות תקציביות. אנחנו לא רוצים שגופים במימון זה יתערבו לנו כאן בטבח ההדדי. זה עניין לאומי פנימי וצריך לכבד את הדמוקרטיה שלנו.

הוועדה גם תקבע כללים חיוניים להתנהלות סדירה של יום הקרבות. כמה דילוגים מותר לעשות לפני הסתערות? מהי תרגולת זריקת רימון? האם קפל קרקע זה מסתור או מחסה? אלו שאלות הרות גורל שרק שופט עליון יכול להידרש להן. ויוטלו גם סנקציות: מי שיכריז דילוג אחרון לפני הסתערות, אבל בסוף לא יסתער, למשל, ייקנס בחומרה. צריך שיהיה ערך להתחייבויות פומביות.

אה, ויש לאסור באיסור חמור צילום של כל פעולה קרבית. מחקרים מרחבי העולם מלמדים שנוכחות מצלמות בשדות הקרב מרתיעה אזרחים מוחלשים מלרצוח אחד את השני, וזה כמובן לא הוגן. גם לערבים מותר להשתתף במעשי האיבה. מה, הם לא אזרחים פה?

גם נושא הניצחון וההכרעה מצריך תקנות מדויקות. בניגוד לאיך שבצה"ל עושים מלחמה, במלחמת אזרחים לא יכולה להיות תוצאה ש"שני הצדדים ניצחו", שמישהו "ניצח בנקודות" או "ניצחון תודעתי". הלו! זה לא בטחון המדינה, איום קיומי או השטויות האחרות שצה"ל מתעסק בהן. זו מלחמת אזרחים פה, זה עסק רציני! יהיה רק מנצח אחד והניצחון שלו חייב להיות מוחלט. אנחנו לא רוצים שגם במלחמות אזרחים נתחיל פה סיבוב שני ושלישי, אחרת מה הטעם? היינו נשארים עם בחירות וזהו.

ודבר אחרון: הנושא ההומניטרי. העובדה שאנחנו בעיצומו של טבח הדדי היא לא סיבה לאבד צלם אנוש. אנחנו לא נאבד את הייתרון המוסרי שלנו רק בגלל שאנחנו הורגים אחד בשני ללא רחם. סתאאםם. נלך על זה חופשי חופשי. בסופו של יום, דמוקרטיה גם צריכה לדעת להגן על עצמה.

ואם, כשוך הקרבות יתברר שוב שהימין ניצח, אל דאגה: נבטל את התוצאות ונכריז על מנצחים אחרים. מלחמת אזרחים מהותנית קוראים לזה.

יש לך הודעה מבני גנץ

שלום, זוהי הודעה מוקלטת.

מדבר בני גנץ. אני מתקשר אליך כי המערכת האוטומטית שלנו טרגטה אותך על סמך שורה של קריטריונים כמו מקום מגורים, משלח יד, פעילות ברשתות החברתיות ומעמד סוציו־אקונומי. וגם כי השגנו את מאגר המידע של הליכוד מהבחירות הקודמות (תודה בוגי).

אז שלום, ימני מתון, מה שלומך? שמי טוב. שמי טוב. אל תנתק. ההודעה שלי היא חשובה.

אני יודע שאתה לא מתכוון להצביע הפעם כי חלאס, כמה אפשר. אז תדע לך שאתה יכול להצביע לי. רוצה לדעת למה? התשובה פשוטה: אני אקים ממשלה ממלכתית. אהיה ראש הממשלה של כולם. באתי לשרת ולא לרשת, להוביל ולא להנהיג, לאחד ולא לדחות. לכן בממשלה הממלכתית שלי יהיה מקום לכולם.

במקום לבזבז זמן על ויכוחים, נעשה פשוט את כל מה שכולם חושבים שצריך: נספח את בקעת הירדן כמו שהאוזר רוצה ונקים עליה מדינה פלשתינית כמו שברק רוצה; נפציץ את עזה בחזרה לימי הביניים כמו שאשכנזי רוצה ונקים שם נמל מים עמוקים, שדה תעופה ותחנת מחקר גרעיני כמו שהורוביץ מאמין.
ועדה בראשות צביקה האוזר תחוקק חוק לאום וטוהר הגזע משודרג, שיושלם בחקיקת חוק יסוד פוסט הלאום בהובלת שפיר. וכמובן, ממשלה בראשותי לא תפנה אף התנחלות ואז תפנה את כולן כדי לבנות אותן מחדש כי לא פינינו אותן במסגרת הסכם השלום שלא היה, כי אין פרטנר, אבל אין ברירה – למה הקמנו מדינה אם לא בשביל שלום שאין עם מי לעשות?

אתה רואה? זה לא כל כך מורכב. גם בתחום הכלכלי יש לנו בשורה. ממשלה בראשותי תשמור על מסגרת התקציב. ואם מישהו ינסה לגעת בו, ניסנקורן יקים שם ועד חזק שישמור על זכויות התקציב.

נספק לאזרחים בחינם מים, חשמל, מזון, בריאות, בידור, חופשות ספא, פינוקים, כושר, עם תוספות בשקל תשעים, כי זו חובתה של המדינה לאזרחיה, וכל זה כמובן לצד שוק חופשי וצמיחה כלכלית משגעת. זה קל. נשחרר את כל הרגולציה ונוריד את כל המסים כדי ליצור חופש כלכלי, תנאי הכרחי להקמת מערכת קומוניסטית נוקשה! אין ימין ושמאל, ישראל לפני הכל!

המידע שאספנו עליך מגלה שאתה מוטרד מחקירות ראש הממשלה וחושש מהאופן שבו המשטרה והפרקליטות יכולות בקלות רבה כל כך להפיל ראש ממשלה מכהן ולפגוע בדמוקרטיה. גם לזה יש לנו פתרון פשוט: מעתה כל ראש ממשלה מכהן לא יעמוד יותר לחקירה פלילית. נשלח אותו ישר למשפט: חצי שעה דיון וחסל.

היום הזה הוא גורלי לכולנו. עד הערב נדע אם נחרץ גורלה של המדינה, גורלה של המדינה נחרץ או שהמדינה נחרץ גורלה.

צאו להצביע!

https://www.israelhayom.co.il/opinion/692627

שאננות הימין חייבת להיפסק

נתוני ההצבעה בבחירות הקודמות חושפים דבר מדהים. מתברר כי בקלפיות שבהן כחול לבן קיבלו הכי הרבה מהקולות, היו גם שיעורי הצבעה גבוהים מאוד. לפעמים 80 ואפילו 90 אחוזי הצבעה. שיעור ההצבעה הממוצע ב־100 הקלפיות המובילות של כחול לבן היה 77 אחוזים לעומת 68 אחוזי ההצבעה הכלליים במדינה. 

המצב בימין הפוך לחלוטין. בקלפיות שבהן מחל היה הפתק המוביל, שיעור ההצבעה היה נמוך יחסית, ונע בין 60 ל־70 אחוזים. ב־100 הקלפיות המובילות של הליכוד נרשמו כ־68 אחוזי הצבעה בממוצע. זו תופעה עקבית. גם בבחירות 2015 הפערים היו מדהימים. שיעור ההצבעה הכללי היה 72 אחוזים, אבל במעוזי הליכוד הגיעו הרבה פחות – 68 בלבד, לעומת 74 במעוזי השמאל של המחנה הציוני. 

המשמעות דרמטית: השמאל מתגייס באופן מלא להגיע לקלפיות. אנשיהם מבינים את חשיבות הבחירות והם נוהרים בהמוניהם לקלפיות במטרה להחליף את השלטון ולהחזיר לעצמם את הכוח. 

אבל מה פשר השאננות הימנית? ייתכנו לכך סיבות רבות, אבל אחת מהן היא העובדה שהתרגלנו לשנים ארוכות של שלטון ימין, עד שהמצביעים שכחו מה עומד על הפרק. וכאן ראוי להציץ לרעיונות שמקדמים מכוני המחקר של השמאל, הממתינים להזדמנות לחזור להגה השלטון ולהפוך את המדינה. ארגון א.ס.ף, למשל, מטיף להעניק למסתננים אישורי עבודה, זכויות סוציאליות וחינוך ולחדול מהניסיון להחזיר אותם למדינות המוצא או מדינות שלישיות. ראינו את הקמפיין בחודש שעבר להשאיר בארץ עובדים זרים שעברו על החוק והיו צריכים לצאת מזמן. ניתן רק לדמיין מה יקרה כשארגוני השמאל יחזרו לעצב את החקיקה. 

האגודה לזכויות האזרח מקדמת שנים רבות "חוק יסוד זכויות חברתיות", שעל פיו המדינה אחראית לכל צורכי האזרחים ומעורבת בכל מגזרי המשק בסגנון סמי־קומוניסטי. החוק תקוע כבר שנים ארוכות. אם ישתחרר הפקק, החוק הזה צפוי להפוך את ישראל מן היסוד.

מתווה הגז, שמייצר את התנאים שמאפשרים השקעת סכומי עתק בפיתוח מאגרי הגז, העלה את ישראל על המפה והפך אותה לשחקן מפתח בתחום האנרגיה האזורי. השמאל התנגד למתווה בעוצמה רבה, ובהינתן ההזדמנות הפוליטית, אין סיבה שלא יפתחו מחדש את כל הסוגיה. והגז? ימתין עוד קצת.

ניתן להמשיך כך עוד ועוד – תוכניות ל"חיזוק מערכת המשפט" שנועדו להעצים את האקטיביזם השיפוטי; רעיונות ל"חיזוק הדרג המקצועי" שייתנו לפקידות יותר סמכויות וכוח; הוספת סעיף שוויון לחוק הלאום, שיאיים על צביונה של ישראל כמדינת לאום וכן הלאה. 

לממשלות הימין יש בעיית משילות. אין כאן מקום לדון בכך, אבל צריך לזכור שהשמאל לא סובל מבעיות כאלו: התקשורת מגבה אותו, האקדמיה מדרבנת, והארגונים האזרחיים חורשים את השטח. כשהם יחזרו לשלטון הם יבואו לכנסת עם סכין בין השיניים במטרה להפוך את המדינה ולשנות את אופייה מן השורש. 

https://www.israelhayom.co.il/opinion/692369