נתוני הקליטה היבשים דווקא מעודדים

מחאת יוצאי אתיופיה העלתה מחדש לסדר היום את השאלה עד כמה מתקיימת בישראל אפליה ממסדית רשמית, שמדיניות ממשלתית שונה עשויה לצמצם או להעלים כליל. התשובה לכך אינה פשוטה, משום שהנתונים הקיימים אינם מספיקים לבסס טענה חד־משמעית. דו"ח הצוות הממשלתי למיגור גזענות מלפני שלוש שנים מכיל מעט מידע עובדתי; הוא מבוסס ברובו על תיאור אירועים וסיפורים ומדגיש תחושות וחוויות אישיות.

גם דו"ח מעקב שפרסמה לאחרונה היחידה הממשלתית לתיאום המאבק בגזענות במשרד המשפטים מתקשה להציג נתונים, מעבר למספרי תלונות שהתקבלו – אך תלונות כשלעצמן אינן ראיות. אפילו סטטיסטיקות משטרתיות המלמדות על שיטור יתר, אינן הוכחה חותכת לאפליה: לא תמיד אפשר להבחין בין מעצר שווא לפעולת אכיפה הכרחית, וקיימת אפשרות ששיטור יתר נובע מפשיעת יתר. 

דווקא הנתונים הכלכליים היבשים עשויים לשפוך אור נוסף, ואולי מדויק יותר, על טענת האפליה. נפתח במובן מאליו: יוצאי אתיופיה הם הקבוצה הענייה ביותר בישראל, ונתוני הפתיחה שלה נמוכים מאלה של קבוצות אחרות. אבל – וזה אבל גדול – ברוב הפרסומים מוצגים נתונים על יוצאי אתיופיה ביחס לשאר האוכלוסייה, מבלי להתייחס לנתון מכריע מבחינה סטטיסטית: היותם עולים. וכשמשווים, למשל, את שיעור העוני בקרב יוצאי אתיופיה לזה בקבוצות עולים אחרות, מתברר שמצבם אינו שונה בהרבה מזה של עולי מדינות חבר העמים או הדור הראשון ליוצאי צפון אפריקה.

אפילו במחקר של מרכז אדוה עולה כי 31 אחוזים מיוצאי אתיופיה מצויים ברובדי העוני וב"קרבת העוני" – מעט יותר ממזרחים דור ראשון (27 אחוזים) ומיוצאי בריה"מ (27 אחוזים). במילים אחרות, בדומה לקבוצות עולים אחרות, גם הדור הראשון של יוצאי אתיופיה נקלט ברבדים הנמוכים יחסית של הכנסה.

אך השאלה החשובה יותר היא מה קורה בדור הבא: האם ילדי העולים מצליחים לשפר את מצבם ולהיקלט טוב יותר בחברה? שאלה זו נבדקה לעומק במחקר של צליל אלוני וזאב קריל, חוקרים מאגף הכלכלן הראשי באוצר. תחת הכותרת "מוביליות בין־דורית בשכר בישראל – השוואה בינלאומית ובין קבוצות אוכלוסייה", הושוו הכנסות דור ההורים להכנסות דור הילדים בקבוצות שונות, כדי לבדוק עד כמה המשק הישראלי מאפשר מעבר בין רמות הכנסה של דורות שונים. מסקנות המחקר מרתקות. סיכוייהם של ילדי יוצאי אתיופיה לשפר את מצבם הוא מהגבוהים ביותר בישראל. על פי המחקר, הסיכוי של הדור השני לשפר את מצבו הכלכלי עומד על 76 אחוזים, לעומת 60 אחוזים בקרב יוצאי חבר העמים, 50 אחוזים בקרב יוצאי צפון אפריקה ו־41 אחוזים בקרב הישראלים הוותיקים. 

גם בשיפור באחוזונים, אוכלוסיית יוצאי אתיופיה היא שיאנית: בעוד האחוזון הממוצע של דור ההורים הוא 22 מתוך 100, ילדיהם בממוצע נמצאים ב־42 מתוך 100. ובמספרים: בעוד דור ההורים יוצאי אתיופיה הכניס בממוצע 47,430 שקלים בשנה להורה, ילדיהם יכניסו 30 אחוזים יותר: 69,372 שקלים. זינוק דומה מאפיין גם את יוצאי בריה"מ, שדור ההורים שלהם מכניס 83,554 שקלים בממוצע לשנה, ואילו ילדיהם מגיעים ל־100,667 שקלים. 

הנתונים אינם מלמדים שמצבם הנוכחי של יוצאי אתיופיה הוא טוב; להפך, דור ההורים נמצא בתחתית הטבלה. אבל הם מסמנים בבירור מגמת שיפור: דור הילדים כבר עוקף מוקדי עוני, כמו בחברה החרדית או הערבית, ואם המגמה תימשך, אין סיבה שמצבם לא ישתפר הרבה מעבר לכך. 

על הקשיים והאתגרים שבפניהם ניצבת קהילת יוצאי אתיופיה, יש הסכמה גורפת. נתוני הפתיחה שלהם נמוכים בהשוואה לקבוצות עולים אחרות. אבל לשאלה אם המערכת החברתית־כלכלית של ישראל מעניקה להם מסלולי ניעוּת חברתית כלפי מעלה והזדמנויות לשפר את מצבם – ואם הם משכילים לזהות ולנצל הזדמנויות – התשובה, לפי הנתונים, היא מעודדת וחיובית ביותר.

https://www.israelhayom.co.il/opinion/673035

האם רוסיה היא "כשלון" של נתניהו?

למעט סנטימנט חם שיש לו כנראה ליהודים, לפוטין אין משהו ספציפי שמניע אותו נגד ישראל או בעדה. האינטרס העליון מבחינתו הוא האינטרס הרוסי, דבר שלא השתנה באופן משמעותי מאז המאה ה-18

הפסאודו בחירות אתמול ברוסיה הן הזדמנות מצוינת לבצע הערכת מצב של המדיניות הרוסית באזור, השפעתה על ישראל וכמובן – שאלת המיליון דולר – מה מידת השפעתה של ישראל על מדיניות הקרמלין, אם בכלל ישנה כזו.

בשמאל אוהבים להשתמש בדוגמה הרוסית כדי להמחיש את מה שנתפס בעיניהם ככישלונה של מדיניות החוץ של נתניהו. למרות היחסים החמים והמחוות הפומביות הרבות בינו לבין פוטין העובדות הבסיסיות לא השתנו באופן דרמטי: רוסיה תומכת באיראן, מגבה את משטר אסד בסוריה ומרחיבה את אחיזתה באזור באופן הפוגע בחופש הפעולה של ישראל.

כיצד ייתכן – שואלים-מקניטים בשמאל – שהיחסים החמים עם פוטין לא הובילו לאף הישג במדיניות חוץ?

השאלה בהחלט במקומה, וכמוה גם טרוניה דומה העולה משורות הימין: מדוע לנוכח הקשרים הטובים עם מנהיג עולמי כלשהו, טראמפ, בוש, הרפובליקנים בקונגרס או אפילו פוטין – ישראל לא מצליחה לקדם מדיניות חוץ ימנית יותר. מדוע לא סופחו שטחי יו"ש? מדוע לא הוכרה עד כה ריבונותנו ברמת הגולן ועד לא מזמן גם בירושלים?

התשובה לשתי השאלות הללו נעוצה בדבר פשוט: בריאליה.

הריאליה המדינית והפוליטית, בניגוד לעולם המחוות הדיפלומטי על הצהרותיו וציטוטי התנ"ך שבו, מורכבת מדברים הרבה יותר ארציים ושולטים בה אינטרסים גיאו-פוליטיים שאיפות כלכליות ואפילו שיקולי גאווה וכבוד לאומי. גורמים אלו, למרות שינויים תכופים בתרבות וברוח הזמן של האליטות, נוטים להישאר פחות או יותר קבועים במשך תקופות ארוכות.

רוסיה היא דוגמה טובה. מאז כינון המדינה הרוסית המודרנית התמודדה רוסיה עם מצב פחות או יותר קבוע: מכיוון שהיא אינה מעצמה ימית, יכולות ההתפשטות וההשפעה שלה מוגבלות לגבולותיה היבשתיים – במזרח אירופה, במרכז אסיה ובים השחור, כאשר נוספת להם שאיפה למוצא אל הים התיכון והקמת בסיסים לחופיו. אלמנטים בסיסיים אלו של המדיניות הרוסים מלווים כמעט את כל ההיסטוריה של רוסיה והם גורמי היסוד שעמדו ברקע רוב המלחמות והדיפלומטיה הרוסית בשלוש מאות השנים האחרונות. מלחמות בבלקן, ניסיונות להשיג השפעה בטורקיה, שהובילו בין היתר למלחמת קרים; ההתפשטות לכיוון דרום שהובילה למלחמה באפגניסטאן ולמעורבות באיראן; ובמזרח התיכון הנוכחות הבולטת שהחלה בעיקר לאחר מלחמת העולם השנייה עם פרוץ המלחמה הקרה וההתארגנות המחודשת של מדינות האזור בהתאם לגושים העולמיים.

לאחר נפילת ברית המועצות רוסיה נחלשה משמעותית, ועסקה במשך כשני עשורים בעיקר בענייני פנים, דבר שיצר מצג שווא של שינוי דרמטי בכיוון ההיסטוריה ועורר את הציפייה במערב להופעתם של דפוסים מדיניים חדשים. עלייתו של פוטין שמה קץ גם לזה. המדינה הרוסית התעצבה מחדש בדפוס הדומה מאוד לזה הצאריסטי, ובהתאם לכך נוצקו עקרונות היסוד של מדיניות החוץ שלה.

למעט סנטימנט חם שיש לו כנראה ליהודים, לפוטין אין משהו ספציפי שמניע אותו נגד ישראל או בעדה. האינטרס העליון מבחינתו הוא האינטרס הרוסי, דבר שלא השתנה באופן משמעותי מאז המאה ה-18. לפעמים אלו דברים שטובים ליהודים, לפעמים לערבים, ולפעמים רק לרוסים. אלה החיים.

אז מה ישראל יכולה לעשות במצב כזה? ברמה האסטרטגית העליונה התשובה היא לא הרבה. ישראל לא תצליח לשנות את האינטרסים הקבועים של מעצמה עולמית, ואף פגישת פסגה או מהלך דיפלומטי לא ישנו עובדה בסיסית זו. תהא זו מדיניות ימנית או שמאלנית, מתרפסת או תקיפה – רוסיה לעולם תרצה מוצא לים התיכון והשפעה על מרכז אסיה. נתניהו, גבאי ואפילו לא לפיד לא אשמים במצב, ואין להם כל כך מה לעשות כדי לשנות אותו. מי שאשמים בו הם ניקולאי, יקטרינה וסטאלין, ולא זכור לי שבמצע של אף מפלגה יש סעיף הקורא ל"שינוי המאזן הגיאו-אסטרטגי באירו-אסיה". אפילו לא אצל ליברמן.

כל שנותר למנהיגי ישראל הוא לנווט במים הסוערים, לשמר את היחסים התקינים עם רוסיה, את התיאום הביטחוני ואת הקשרים הכלכליים, ולנסות לתמרן את המדינה בסיטואציה המדינית תוך שמירה על כמה שיותר מהאינטרסים החיוניים שלה.

תופעה דומה נכונה גם ביחס ליחסי ישראל-ארה"ב. לנשיאי ארצות הברית יש היסטוריה ארוכה ומתועדת של הצהרות פרו ציוניות נלהבות, המגובות במעשים פרו ערביים מובהקים. על כל ציטוט תנכ"י בדינר של חנוכה או באיגרת לתורמים, יש הבטחה שהופרה, ערובה שלא מומשה או סתם אדישות לנוכח הסכנות שעמדו בפני ישראל. לארצות הברית יש היסטוריה קצרה יותר של מעורבות בינלאומית, אך גם היא פחות או יותר עקבית למעלה מ-100 שנה ביחס למזרח התיכון, הכוללים את הנפט, ביטחון נתיבי השייט ויציבות אזורית.

כל הנשיאים האמריקניים פעלו פחות או יותר בהתאם לעקרונות אלו, תוך חיפוש אחר מדינות ערביות או מוסלמיות דומיננטיות שניתן להשעין עליהן את הסדר האזורי. אפילו אובמה שחרג מהמסורת הרגילה והלך לכיוון האיראני על חשבון המדינות הסוניות, נשאר נאמן לעקרון הבסיסי של השגת יציבות באמצעות סוכן אזורי חזק.

מאז הניצחון במלחמת ששת הימים, לישראל יש תפקיד משמעותי יותר בתפיסה הגיאו-אסטרטגית האמריקנית, אך גם הוא קטן יחסית ובעל השפעה מועטת. עם כל האהדה שבעולם, מדינת ישראל הקטנה ודלת המשאבים לא יושבת על נתיבי הסחר העולמיים, ולא יכולה להוות משענת אזורית.

האמת הפשוטה היא כזו: ישראל היא לא מעצמה צבאית כמו שהימין חושב שהיא; אבל היא גם לא מעצמה דיפלומטית כמו שהשמאל חושב שהיא. ישראל היא מדינה קטנה בעלת מרחב תמרון מצומצם ויכולות מוגבלות.

מטרותיה המדיניות לעולם לא יחרגו ממסגרת זו. מוטב להכיר בכך מאשר לחיות באשליה ואכזבה מתמדת.

תיק 4000: אכיפה בררנית בולטת

כל החלטה "רעה" לבזק היא למעשה "טובה" לשחקנים האחרים. באותה מידה שפילבר היה "טוב" לבזק, ארדן, ברגר והרן היו "טובים" לפרטנר ולסלקום. אך רק סוג אחד של "הטבות" מעניין את המשטרה

תיק 4000, החם והטרי בתיקי חקירות נתניהו, מוצג בתקשורת באופן פשטני המוכֵר סיפור קל להבנה על טובים ורעים, מושחתים וצדיקים. הרעים: בזק, פילבר ונתניהו; והטובים – חברות אחרות ופקידים כמו המנכ"ל הקודם, אבי ברגר. בסיפור זה האינטרסים של בזק מוצגים כ"רדיפת בצע", ולעומת זאת האינטרסים של פרטנר, הוט וסלקום מוצגים כ"אינטרס הציבורי". אלא שמפת האינטרסים במשרד התקשורת מורכבת יותר ממה שנדמה, וההחלטות שהתקבלו בו במשך השנים השפיעו על מגוון אינטרסים רחב של חברות שונות.

עד כמה מעורבים בכירי המשרד באינטרסים של השוק אפשר ללמוד מהעובדות הפשוטות. המנכ"ל הקודם, אבי ברגר, היה חבר בוועדת גרונאו ב־2008, משם עבר לפרטנר ומשם מונה ב־2014 למנכ"ל משרד התקשורת. כיום הוא מספק שירותי ייעוץ לסלקום. הרן לבאות, לשעבר סמנכ"ל לכלכלה במשרד, היה בכיר בחברת אקספון לפני מינויו, דבר שהוכר בהסכם ניגוד העניינים שלו. על יועמ"שית המשרד, דנה נויפלד, נאסר בניגוד עניינים לעסוק בנושאים אסטרטגיים הקשורים לתשתיות התקשורת.

גם חברי הוועדות הציבוריות אינם זרים לשחקנים בשוק התקשורת. בחברי ועדת חייק, למשל, אפשר למנות את מיכל אבן־חן, לשעבר סמנכ"לית פיתוח עסקים בבזק עד 2003, ויהודה סבן, סמנכ"ל תקשורת במשרד האוצר בזמן הוועדה שמונה לדירקטוריון פרטנר. בוועדת גרונאו אפשר למצוא – מלבד אבי ברגר – גם את משה הבא, בעברו יו"ר בזק בינלאומי.

לא חסרות החלטות שעוררו מחלוקת, כגון ההחלטה של ארדן וברגר לחייב את בזק לספק שירותי שיחות טלפון באופן סיטונאי, דבר שלא נכלל בוועדת חייק ובמסמך המדיניות של כחלון. המשמעות: הפסד של 1.3 מיליארד ש' לבזק ופגיעה ביכולתה להתחרות, המרוויחים? שאר השחקנים בשוק. החלטה דומה נוגעת להוט: אף שהוועדות ומסמך כחלון קבעו שרפורמת השוק הסיטונאי תחול על בזק והוט בתנאים דומים, קיבלה הוט שורת הקלות בשווי רב בנוגע לפריסת תשתיותיה והשירותים הסיטונאיים.

יש להדגיש: אין הכוונה לטעון שהמוזכרים כאן פעלו ממניעים זרים, אלא להמחיש כמה עמוקה הסימביוזה בין פקידי המשרד לשחקנים המרכזיים בשוק. כל החלטה "רעה" לבזק היא למעשה "טובה" לשחקנים האחרים. באותה מידה שפילבר היה "טוב" לבזק, ארדן, ברגר והרן היו "טובים" לפרטנר ולסלקום. אך רק סוג אחד של "הטבות" מעניין את המשטרה. ומה ביחס למנכ"ל בזק בתקופה הכי משמעותית, אבי גבאי? מדוע לא ייחקרו פעולותיו וקשריו עם פוליטיקאים אז?

התשובה לכך ברורה: לא חוקרים נושאים אלו כי זה טבעה של הפוליטיקה. כל החלטת רגולציה מיטיבה מעצם הגדרתה עם גורמים מסוימים בשוק, ואי אפשר להפוך כל החלטה לנושא לחקירה פלילית, שכן מדוע לעצור כאן? מה לגבי חוק האפודים הזוהרים (ארדן)? התקנות המחייבות התקנת מערכת מובילאיי (ישראל כץ)? חוק הספרים (לימור לבנת)? המאגר הביומטרי (סילבן שלום)? אלו רק דוגמאות בודדות לחוקים שהעניקו לחברות מסוימות רווחים עצומים, שלא היו מגיעים בדרך אחרת. אלא שבשום מקרה לא נפתחה חקירה, ובצדק!

אך כל זה משתנה כשמדובר בנתניהו. כאן כל אפשרות, אפילו קלושה ורחוקה, להציג את החלטותיו כנובעות משיקולים לא ענייניים הופכת מייד למסכת מעצרים, חקירות והדלפות. הפללת הפוליטיקה בישראל עובדת רק לכיוון אחד. זה צריך להדאיג אותנו.

פורסם במדור הדעות של 'ישראל היום' 18/3/2018

מדוע אני אוהב ריאליטי (אבל לא ממש מודה בזה)

ביחס לרוב התכנים המבויימים בטלויזיה שלנו, הריאליטיז האלה הם רכז אחד גדול הדתה, שוביניזם ופאשיזם. זה כל מה שרוגל אלפר שונא בלב, אבל לי זה עושה ימבה נחת

קוראים לי עקיבא, 35, ויש לי חולשה לריאליטי. אני לא ממש מודה בזה, ואני אף פעם לא אצפה בזה לבד אבל אם הילדים או מישהו אחר צופה אני ממש לא אתנגד. ואולי – אל תגלו – אפילו אהנה.

המירוץ למיליון, מאסטר שף, משחקי השף, מהפכה במטבח, בייק אוף, הכרישים, אקס פקטור, הכוכב הבא, גוט טאלנט – יו ניים איט. כולם בזבוז משווע של זמן ומשאבי אנוש, ועדיין הנאה צרופה.

שלא תבינו, הפורמטים הללו רחוקים משלמות. הפרקים של המירוץ למיליון נעשו ארוכים ומרוחים מדי, כבר כמה עונות במאסטר שף אני לא מחזיק מעמד אחרי האודישינים, וגם אקס פקטור יותר נעים בתור קליפים ביוטיוב מאשר בתור שעה וחצי מהחיים. אבל יש לכולם אלמנט בסיסי שמחבב אותם עליי ביותר – עם ישראל מוצג שם כהוייתו: לאומי, מסורתי ומשפחתי. בלי בג"צ, בלי בצלם ובלי הבנייה תרבותית.

אני לא תמים. האנשים המוצגים שם אינם מדגם מייצג, וברור לי היטב שיש עריכה מגמתית, אבל עדיין בתכניות האלו המרכיב המתוכנן והמוסרט נמוך יחסית, והמפגש עם הכוחות והרעיונות הרווחים בציבור הוא הרבה יותר ישיר והרבה יותר ושקוף מאשר רוב התעמולה התרבותית שדוחפים לנו בטלוויזיה.

הנוכחות הדומיננטית של המשפחה והילדים, המסורת והדת, ציונות ופטריוטיזם הם מאפיין בולט של כל התכניות הללו, והם נוכחים משמעותית כמעט בכל פרק משימה או ראיון.

איפה עוד בפריים טיים אפשר לצפות במישהו שמתלהב משירותו הקרבי בצה"ל או גאה בילדיו המשרתים? איפה עוד אפשר לקבל מנה כה גדושה של חגי ישראל, ארוחות שבת, ברוך השם ופרקי תהילים אם לא באודישן לתכנית בישול או בראש מנוף על גג בתאילנד? שלא לדבר על המשפחתיות הטבעית והחמולתיות הישראלית שאופפים את הכל ומזילים ים דמעות של רייטינג.

ביחס לרוב התכנים המבויימים בטלויזיה שלנו, הריאליטיז האלה הם רכז אחד גדול הדתה, שוביניזם ופאשיזם. זה כל מה שרוגל אלפר שונא בלב, אבל לי זה עושה ימבה נחת.

לא רק עם ישראל מיוצג כאן בצורה ההולמת יותר את המציאות, גם המיעוטים השונים זוכים לעדנה. מתי מראים לנו בטלויזיה שטופת הפרוגרסיביות שלנו ערבי ישראלי גאה המתחרה בזכות כשרונו ומצליח בכוחות עצמו? בכל פורמט כמעט מופיעים אנשים שלמדו באוניברסיטאות כאן, משתלבים בחברה וזוכים לאהדה מצד הקהל ומצד עמיתיהם לתחרות, וכל זאת בלי עורכי דין של עדאלה ובכיינות על גזענות או אפליה. כמותם יש אלפים רבים. אנשי עסקים, רופאים, פרופסורים ובכירים במערכות הציבוריות, אבל את הישגיהם לעולם לא יציגו לנו. בשביל ערבי מצליח שמבסוט מהמדינה תצטרכו לכבות את החדשות ולעבור לריאליטי.

אז אם סקרי בחירות מפתיעים אתכם, או שמדדי שביעות רצון פה עושים לכם גרדת, יש לי עצה אחת בשבילכם – צפו בכמה פרקי ריאליטי ותפסיקו להיות חמוצים.

כך פעלו ברק, ערפאת וקלינטון להפיל את ממשלת נתניהו הראשונה

ספרו של בן כספית חושף: כך הובילה מניפולציה בשיתוף השמאל הישראלי (אהוד ברק), הממשל הדמוקרטי (ביל קלינטון) והפלסטינים (אבו מאזן) להפלת ממשלת נתניהו הראשונה

בן כספית בספרו על נתניהו מתאר אירוע דרמטי שלמיטב ידיעתי לא הובא לידיעת הציבור עד כה. המדובר הוא במניפולציה מדינית ופוליטית שתמרנה בסופו של דבר את נתניהו להסכמי וואי, מה שהוביל להתפרקות ממשלתו ולהליכה לבחירות. על פי המתואר אצל כספית, השתתפו במהלך בכירי ממשל קלינטון, השמאל הישראלי בהובלת פרס וברק, אנשיו של ערפאת ומשטר מובארק.

אני מצטט מתוך הספר (עמוד 133):

"צוות רב לאומי שהתכנס באותם ימים בווילה המפוארת של שגריר מצרים בישראל מוחמד בסיוני בהרצליה פיתוח, ושכלל גורמים אמריקאיים ישראליים ופלסטיניים שם לו למטרה לגשר על הפערים הללו…
בצוות הוילה היו מהצד הישראלי חיים רמון, יוסי ביילים וד"ר נמרוד נוביק (מיועצי פרס), ומהצד הפלסטיני באו אבו מאזן וסאיב עריקאת. השגריר בסיוני היה המארח והמתווך לעת מצוא..
השגריר האמריקאי בישראל, מרטין אינדיק, שהתגורר בשכנות היה מגיע לווילה בזהירות ובחשאי לקראת סיומן של הפגישות ומקבל עדכון מפורט מבסיוני. אינדיק נזהר כשגריר מכהן לא להיתפס כשידיו בוחשות בפוליטיקה, ולכן לא השתתף במפגשים עצמם, אבל היה פעיל מאחורי הקלעים והקפיד לדווח לוושינגטון".

במילים אחרות, ממשל קלינטון יחד עם השמאל הישראלי עושה קומבינה במטרה להפיל את שלטון הימין בישראל. כך זה נמשך:

"הצוות שהתכנס אחת לשבוע במשך חודשים ידע שאפשר לתמרן את ראש ממשלת ישראל למהלכים פרגמטיים באמצעות לחץ, מנופים מדיניים וביטחוניים וחסימת דרכי הנסיגה האפשריות….
הישראלים דיווחו מהווילה למי שהיה ראש האופוזיציה והאלטרנטיבה השלטונית לנתניהו, אהוד ברק".

כספית מבין שמה שהוא מתאר הוא בעייתי מאוד, אבל הוא מספק להם תירוצים:

"…. הם לא התרשמו מהעובדה שהם פועלים מאחורי גבה של ממשלה מכהנת. לתפיסתם, הם פעלו לקידם את השלום, להציל את הסכמי אוסלו, להציל את ישראל מעצמה. באווירת הימים ההם הטיעונים הללו התקבלו על הדעת. היום היו מתייגים אותם כבוגדים…"

בהמשך מתאר כספית כיצד שכנעו את ערפאת להסכים ללכת לקראת נתניהו לתכנית נסיגה שתתכנס סביב 12 אחוזים מהשטח – הרבה פחות ממה שערפאת רצה אבל יותר מה-7 אחוזים שביבי היה מוכן לשקול. הם הציגו את זה בפניו כאפשרות להפעיל מניפולציה על נתניהו שיאלץ או להסכים להצעה, ואז לקבוע תקדים שראש ממשלה ימני מצטרף לתהליך אוסלו, דבר שיגרום לכעס כלפיו בבייס הימני, או לסרב ולגרום למפלגת המרכז של קהלני לפרוש מהממשלה ולהפיל אותה.

בסופו של דבר, אחרי לחצים רבים שכללו על פי כספית נסיעה מיוחדת של ביילין ורמון – מבכירי האופוזיציה (!) אל ערפאת – הוא השתכנע ללכת על זה. וההמשך ידוע: ביבי נסע לוואי, מפלגות הימין הפילו את הממשלה והשמאל עלה לשלטון.

הסיפור הזה הוא רעידת אדמה שקשה להמעיט בחומרתה. השמאל הישראלי מגייס את הממשל האמריקני למניפולציה מדינית ופוליטית כדי להפיל את ממשלת הימין. יש לזכור: זהו אותו אהוד ברק שבמערכת הבחירות הפעיל מערך משומן של עמותות במימון אמריקני ושנחשב מקורב מאוד לקלינטונים עד היום.

גם היום פועל בישראל מערך "אזרחי" של עמותות ואקטיביסטים שרוצים "להציל את ישראל מעצמה", גם היום אהוד ברק מעורב בחגיגה, וגם היום כסף אמריקני בהיקפים עצומים משחק תפקיד מרכזי במערכה נגד הימין. ומניפולציות מדיניות בשיתוף השמאל הישראלי? אחרי 8 שנות של אובמה, לא צריך אפילו לפרט.

בבלגיה בדקו וגילו: עדויות על התעללות במסתננים שהוחזרו לסודאן – שקרים

המבקר הבלגי לענייני פליטים בדק את סיפורי הזוועות שמפיץ ארגון שמאל המתנגד להרחקת מסתננים. ומה יצא? העדויות מלאות שקרים, סתירות והטעיות

דו"ח חדש שפרסם המבקר הכללי לענייני פליטים בבלגיה חושף את אי האמינות של עדויות על עינויים שעברו מהגרים לא חוקיים שהורחקו, וטוען: אין מניעה עקרונית להחזיר מסתננים לסודאן.
בחודשים האחרונים בלגיה מצויה בסערה לאחר שפורסם כי רשויות ההגירה הזמינו נציגים של ממשלת סודאן כדי שיסייעו להוציא מסמכים עבור מהגרים לא חוקיים מסודאן ולהרחיקם חזרה לארצם. לאחר הרחקתם, פרסם ארגון זכויות אדם ששמו "מכון תחריר" סדרת עדויות שבהן נטען כי המוחזרים עונו עם הגעתם לסודאן.

בעקבות זאת, פתח המבקר הכללי לענייני פליטים, דירק ואן דן בולק, בחקירה. בדו"ח שפרסם ב־8 בפברואר נקבע, בין השאר, בהתבסס על פסק דין של בית הדין האירופי לזכויות אדם, כי אין מניעה עקרונית להחזיר מהגרים לסודאן, וכי הבעיות היחידות שעלולות לצוץ נוגעות למקרים ספציפיים של פעילים פוליטיים או מתנגדי המשטר.

בנוסף, נמתחה ביקורת חריפה על העדויות והממצאים שהוצגו לכאורה על ידי מכון תחריר. המבקר יצר קשר עם מחברי הדו"ח מטעם המכון, קיבל מהם פרטים שונים, ניסה לאשש את הטענות, אבל בסוף הסיק כי הוא "לא יכול לקבוע בוודאות אם המקרים המתוארים בדו"ח של 'תחריר' בנוגע לפגיעה בשבים לסודאן התרחשו במציאות. עם זאת, חלקים משמעותיים מתוך העדויות המרכזיות המוצגות בדו"ח נמצאו שקריים, עד כדי כך שמתבקש להטיל ספקות כבדים גם לגבי שאר העדויות".

כך, למשל, ראיון שערך המבקר עם אחד ממחברי הדו"ח, ד"ר קוארט דבאוף, ועם עד המכונה "פליט סודאני", וכן ניתוח של שיחות ווטסאפ עם חלק מהאנשים שחזרו לסודאן, לא סיפקו מידע חדש שיכול לסייע לאשש את הטענות. עם זאת, המבקר קובע כי "נמצאו הבדלים בין שיחות הווטסאפ המקוריות לבין הציטוטים שהוצגו בדו"ח". גם כשצלל המבקר לעדויות הפרטניות, הוא נתקל בקשיים וגילה כי "בחלק גדול מהעדויות קיימים פרטים הסותרים את המציאות".

יונתן יעקובוביץ מהמרכז למדיניות הגירה ישראלית אומר כי "הדו"ח מצטרף לדו"חות של אנגליה ואוסטרליה, פסק דין של בית הדין האירופי לזכויות אדם וכן למדיניות באיטליה וצרפת, המוכיחים כי חלק ניכר מהמסתננים מסודאן יכולים לשוב לארצם ללא חשש". לדבריו, הקביעה בקשר לאי־אמינות העדויות יכולה להיות רלוונטית גם עבור תוכנית ההרחקה של ישראל, "כאשר יש המבקשים לעצור אותה על סמך עדויות של מסתננים בעילום שם".

מה למכון הישראלי לדמוקרטיה בוועידת מקור ראשון?

השותפות המוזרה בין המכון הישראלי לדמוקרטיה שבאה לידי ביטוי בשנים האחרונות באמצעות כנסים משותפים, ופרויקטים פרסומיים בחסות הדדית, מצדיקה התייחסות.

מדוע המכון, שמקדם אג'נדה שונה לחלוטין מרוב עמדות היסוד של הציונות הדתית – בנוגע לעתיד ההתנחלויות, דת ומדינה, מעמדו של בג"ץ, שוויון חברתי ותפקודו של הצבא – משקיע מאמץ כה רב בהתחברות לציבור הסרוג? ומנגד, מדוע הציבור הסרוג נענה כה ברצון לחיזור החשוד והתמוה הזה?

איני יודע את התשובה לשאלה השניה, והיא ככל הנראה נמצאת בתחומי הפסיכולוגיה המגזרית, אך לגבי השאלה הראשונה – התכנית האסטרטגית של המכון הישראלי לדמוקרטיה, ייתכן שיש לי מה לתרום. 

שימו לב לציטוטים הבאים מתוך פרוטוקולים של הועד המנהל של המכון. 

התאריך הוא 14.4.2005, הימים ימי טרום-התנתקות, בה המכון היה מעורב עד צוואר הן בייזום הרעיון והטמעתו והן בהכשרת הצבא לביצועו (מומלץ לקרוא את מאמרו של רן ברץ על זה באתר מידה ).

אלא מה? המאמץ של המכון להחריב את ההתיישבות היהודית בגוש קטיף ולסייע בהקמתה של מדינה פלסטינית, התנגש במאמץ אחר שלו: לכונן בישראל מדינת כל אזרחיה פרוגרסיבית ואולטרה-ליברלית, שבא לידי ביטוי בניסיונות לקדם "חוקה בהסכמה" (דבר שבפרוטוקול אחר מתואר כיוזמה של התורמים האמריקנים של המכון שחושבים שחוקה פרוגרסיבית לישראל תוכל לסייע בשיפור תדמיתה בצפון אמריקה).

הניסיון לקדם את ההתנתקות סותר את הניסיון לקדם חוקה פרוגרסיבית "בהסכמה", שהרי לולא הסכמת הדתיים והמתנחלים זה לא יעבור בשום כנסת שהיא.

רקע זה הוא נושא הדיון בישיבת הועד המנהל שמובאים כאן. שימו לב שהמכון מצא פטנט גאוני להתגבר על הבעיה: "הידברות" עם המתנחלים, תוך שימת דגש על "כיסוי תקשורתי של הדיאלוג על מנת ליצור תהודה ציבורית רבה ככל האפשר".

במילים אחרות: הדיאלוג של מתנחלים עם המכון הישראלי לדמוקרטיה נועד לסייע במסע האסטרטגי-יחצ"ני שלהם להשגת שתי מטרות שהן אחת: הקמתה של מדינה פלסטינית שלצידה מדינת כל אזרחיה היא מדינת ישראל.

כמה עצוב לראות את נציגי המגזר נופלים (שוב) בפח.

ארגוני זכויות המסתננים – כרוניקה

הקמפיין הסוער להשארת המסתננים הלא חוקיים, שבמסגרתו משווים ארגוני השמאל את ישראל לגרועים בשונאינו, הוא שיאו של מאבק רב שנים. טביעות האצבע של ארגוני השמאל הקיצוני – במימון מסיבי של מדינות זרות והקרן החדשה לישראל – ניכרות למן הימים הראשונים.

המסתננים החלו להגיע בראשית העשור הקודם דרך הגבול הדרומי הפרוץ. כנופיות בדואיות בסיני, בסיוע אחיהם בשטח ישראל, עסקו בהברחתם, פעמים רבות תוך פגיעה קשה במסתננים עצמם, באמצעות דרישות כופר ועינויים. צה"ל ניסה להתמודד עם התופעה באמצעות נוהל "החזרה חמה": החזרת המסתננים שנתפסו לצד השני של הגבול, בהתבסס על הסכמות עם ממשלת מצרים.

כאן לראשונה, נכנסו ארגוני השמאל לתמונה: ב־2007 עתרו לבג"ץ נגד נוהל "החזרה חמה" שורת ארגונים, ובהם האגודה לזכויות האזרח, רופאים לזכויות אדם והתנועה הרפורמית בישראל. בג"ץ דן בנושא במשך 4 שנים, שבמהלכן המדינה נסוגה ושינתה נהלים, וההסתננות גברה. אם עד 2006 נכנסו לישראל 2,727 מסתננים מאפריקה, ב־2007 לבדה נכנסו 5,038. המספרים המשיכו לעלות, עד שבשנת 2011, שבה ניתן פסק הדין שביטל סופית את ההחזרה החמה, נכנסו לא פחות מ־17,300 מסתננים לישראל בשנה אחת. בסך הכל הגיעו יותר מ־60 אלף איש ואישה.

לאחר שישראל נאלצה לקלוט עשרות אלפי מסתננים, ניסתה המדינה לפזרם הרחק ממרכז הארץ ("חדרה־גדרה"). זאת, כדי למנוע את ריכוזם ותופעות מהסוג שמהן סובלות שכונות דרום ת"א, ולצמצם את התמריץ הכלכלי להגר לישראל. גם פה נזעקו ארגוני השמאל, ובעתירה לבג"ץ ב־2009 דרשו לבטל את המדיניות בטענה לחופש התנועה ומניעת שירותים חיוניים. המדינה נסוגה.

הגדר בגבול מצרים בלמה את ההסתננות, אך ארגוני השמאל התנגדו לה. לאחר שהושלמה בנייתה במהלך 2013, ניסו הארגונים לפגוע ביעילותה. כשקבוצות מסתננים התקבצו בצד המצרי של הגדר במטרה להפעיל לחץ על ישראל, פנו ארגוני השמאל בדרישות לממשלה שתתיר להם להיכנס מטעמים הומניטריים. לו נכנעה הממשלה לדרישותיהם, היו עוד ועוד קבוצות מתקבצות סביב הגדר בחסות הלחץ של הארגונים, והגדר היתה מאבדת משמעות.

לא רק שארגוני השמאל עשו כל שביכולתם להכניס את המסתננים לישראל ולמנוע את פיזורם, אלא שהם פועלים ללא הרף למנוע כל ניסיון לבלום את התופעה, להגביל את צעדיהם או לתמרץ את עזיבתם. מאז 2013 עותרים הארגונים באופן סדרתי נגד חוק ההסתננות, שקבע כי מסתננים לא חוקיים ישהו במתקן חולות עד לעזיבתם את הארץ. לא פחות מ־3 פעמים פנו לבג"ץ, בכל פעם שהכנסת חוקקה חוק חדש ומשופר בנושא.

הרשימה נמשכת: ארגוני השמאל עתרו נגד האיסור להעסיק את המסתננים (המדינה הודיעה שהאיסור לא ייאכף); נגד התנאים במתקן חולות, כולל דרישה להענקת פעילות פנאי, מחשבים ועוד; בדרישה להגדיל את "דמי הכיס" של המסתננים; בדרישה להעניק למסתננים סיוע משפטי על חשבון המדינה ועוד ועוד. רק לאחרונה נדונה עתירה נגד החוק המחייב את מעסיקי המסתננים להפריש כ־20 אחוזים משכרם לקרן ייעודית, שהכסף המופקד בה יוחזר להם עם עזיבתם את הארץ. העתירה עדיין נדונה.

וכמובן, העתירה הדרמטית מכולן, נגד מדיניות ה"החזרה מרצון", שבמסגרתה עוזבים המסתננים את ישראל לרואנדה, תמורת מענק של 3,500 דולר. רק לאחר שעודכנו ההסכמים עם רואנדה, דחה בג"ץ את העתירה ומדיניות ההחזרה מרצון החלה להיות מיושמת בשטח.

כשארגוני השמאל מדברים על פתרון בעיית דרום ת"א, פיזור המסתננים, או הקלות אחרות למצוקת השכונות, צריך לזכור מה עשו לא מזמן. עושה רושם שמבחינתם המטרה אחת: לפרוץ את גבולות המדינה, לשנות את הרכבה הדמוגרפי ולהפוך את ישראל ממדינת לאום יהודית למדינה רב־לאומית של כל אזרחיה.

פורסם בישראל היום 5.2.2018

כן, רזי, "האגודה לזכויות האזרח" זה שמאל קיצוני

פגיעה בחופש הפעולה של צה"ל, מאבק בהתיישבות היהודית, תמיכה בהסתננות הבלתי חוקית מאפריקה ובהתאזרחות של מאות אלפי פלשתינים בישראל. מישהו אמר שמאל קיצוני?

האגודה לזכויות האזרח מציגה עצמה כ"ארגון זכויות אדם" ונהנית מהילה ציבורית של גוף "לא פוליטי" במרכז הקונצנזוס. רחוק מן האמת. מדובר באחת מתנועות השמאל הרדיקליות ביותר הפועלות בישראל. הארגון נהנה מתקציבי עתק ופועל בעקביות לשינוי דמותה של ישראל ל"מדינת כל אזרחיה" שלצידה מדינה פלשתינית. די לדעת שחגי אלעד, מנכ"ל "בצלם" הנוכחי, היה מנכ"ל האגודה לזכויות האזרח, כדי להבין את הכיוון.

1. האגודה תמכה בכניסה לא מבוקרת לישראל של פלשתינים במסגרת "איחוד משפחות" בין ערביי ישראל לפלשתינים. האגודה עתרה פעמיים נגד התיקון לחוק האזרחות מ־2003 שנועד למנוע את התופעה, שבמסגרתה נכנסו לישראל יותר מ־140 אלף פלשתינים בשנים שקדמו לחוק; 26 מהם היו מעורבים באופן ישיר בפעולות טרור. לפי נתוני מערכת הביטחון, בני הדור השני ל"איחוד המשפחות" מהווים כ־15 אחוזים מהמעורבים בטרור בקרב ערביי ישראל; פי שלושה מחלקם באוכלוסייה.

2. רבים לא יודעים, אבל האגודה לזכויות האזרח היא הגורם שיצר את משבר המסתננים. ב־2007 הגישה האגודה, עם ארגוני שמאל נוספים, בג"ץ שביטל את "נוהל החזרה חמה", שבמסגרתו מסתננים שהגיעו לגבול מצרים נדרשו לשוב על עקבותיהם. בעקבות העתירה נפרץ הסכר, ואלפי מסתננים חדרו לישראל בכל חודש, עד שהוקמה הגדר ונחקקו חוקים למניעת הסתננות. גם כאן לא נחה האגודה ועתרה שלוש פעמים נגד חוק המסתננים בגרסותיו השונות, פעלה לסגירת מתקן חולות ופועלת כעת למניעת ההחזרה מרצון למדינה שלישית.

3. בחזון האגודה לא רק פלשתינים ומסתננים נכנסים לישראל בחופשיות, אלא שליהודים אסור להקים יישובים משלהם, כולל בתוככי הקו הירוק. האגודה היא שהגישה את בג"ץ קעדאן המפורסם, שבמסגרתו נאסרה הקמת יישובים קהילתיים יהודיים בגליל ובנגב, ועתרה עם ארגון עדאלה נגד חוק ועדות הקבלה, בטענה שהוא "חוק גזעני, לא ראוי ולא דמוקרטי", ש"נועד לאפשר הקמת יישובים ליהודים בלבד".

4. האגודה היא מהארגונים הבולטים שעותרים נגד כוחות הביטחון ופוגעים בחופש הפעולה להילחם בטרור. הדוגמאות רבות. האגודה דרשה לחקור את צה"ל על "פשעי מלחמה" במבצע עופרת יצוקה. מסמכים שפרסמה צוטטו בהרחבה בדו"ח גולדסטון הידוע לשמצה. היא עתרה עם ארגונים פלשתיניים נגד צה"ל במהלך הקרב בג'נין וקראה להפסיק להפגיז מטרות. כוחות המילואים של צה"ל ספגו בקרב 13 הרוגים. במהלך צוק איתן פנתה האגודה ליועמ"ש בדרישה לחקור את פעולות צה"ל בטענה של "פשעי מלחמה".

האגודה עתרה לבג"ץ נגד "נוהל שכֵן", שבמסגרתו חיילינו נעזרו בשכנים של מבוקשים כדי לצמצם את הפגיעה בחיילים בעת ביצוע מעצרים. הנוהל בוטל על ידי בג"ץ. היא עתרה נגד השב"כ בדרישה לאסור שיטות חקירה ששימשו לסיכול פיגועים. האגודה היא מהעותרים הקבועים נגד הריסת בתי מחבלים. בצעד חצוף במיוחד קראה האגודה ליועמ"ש לחקור חיילים ואזרחים שירו במחבלים בגל הדקירות בשנה שעברה, בטענה שמדובר – איך לא – ב"פשע מלחמה". האגודה גם מלווה אסירים ביטחוניים במגוון יוזמות ושותפה לעתירות לבג"ץ בדרישות לשיפור תנאי כליאתם.

לא מפתיע לגלות שהמימון לאגודה מגיע ברובו מגורמים מדיניים זרים עם אינטרסים ושאיפות מדיניות, שבמרכזן הקמת מדינה פלשתינית והחלשת כושר העמידה הלאומי של ישראל. לפי נתונים שאסף ארגון NGO מוניטור, האגודה מנהלת תקציב שנתי של כ־9 מיליון שקלים. בשנים 2012-2016 היא קיבלה יותר מ־11.5 מיליון שקלים ממדינות זרות, ובהן גרמניה, נורבגיה, הולנד, ארה"ב ובריטניה, וכן מהאיחוד האירופי. זאת מעבר לתרומה מצטברת של כ־20 מיליון שקלים מהקרן החדשה לישראל.

אז מה היה לנו? פגיעה בחופש הפעולה של צה"ל, מאבק בהתיישבות היהודית, תמיכה בהסתננות הבלתי חוקית מאפריקה ובהתאזרחות של מאות אלפי פלשתינים בישראל. מישהו עדיין חושב שהאגודה לזכויות האזרח אינה ארגון שמאל קיצוני?

פורסם במדור הדעות של ישראל היוםן 22.1.2018

שקד והמינויים לעליון: סיכום ביניים

בתוך המנגנונים הנתונים ובמערך התמריצים הקיים יש לחשוש שהאנשים הנכונים של שקד ימצאו את עצמם עושים את המעשים הלא נכונים.

במאבק באקטיביזם השיפוטי יש שתי אסכולות: האחת מדגישה שינויים ממסדיים, מבנים חוקיים ואת מערכת התמריצים, כך שלא משנה מה תהיינה עמדותיו האישיות של שופט זה או אחר, המערכת תהיה שמרנית יותר והאקטיביזם מוגבל מיסודו. האסכולה השנייה מדגישה את הצד הפרסונלי ורואה במינויים את חזות הכל: מינוי שופטים שמרניים שיהיו זהירים בכוח שניתן בידם וישמרו על מתינות וצניעות בשימוש בכלי הנשק האקטיביסטי.

אני נוטה לאסכולה הראשונה. אם יש משהו שההגות הדמוקרטית הליברלית לימדה, זה שהכוח משחית ושהסמכות, השררה והאפשרות להשתמש בכלים שלטוניים רבי עוצמה תמיד יקסמו לבני אנוש, יהיו עמדותיהם אשר יהיו. מעבר לכך, לגל מינויים יש השפעה זמנית, וצפוי בעתיד הנראה לעין גל מינויי תגמול.

עובדה היא שהגישה הפרסונלית לא הוכיחה את עצמה עד היום. בשופטים סולברג וגרוניס נתלתה תקווה רבה, אך בשום פנים מינוים לא בישר על "מהפכה". הם אולי יותר מתונים מאחרים בשימוש בכלי ההתערבות האקטיביסטיים, אך הם עדיין "מתונים" בתוך המחנה האקטיביסטי. ופסק דין מס דירה שלישית של סולברג יוכיח. גם אליקים רובינשטיין נתפס כשמרן, והיו שתלו תקוות מעין אלו אפילו במני מזוז. ככה זה, כשהמדינה שמה לך אקדח ביד, קשה לא ללחוץ על ההדק.

השרה שקד סבורה אחרת. היא הלכה במלוא הכוח על הגישה הפרסונלית, וכבר בתחילת כהונתה כרתה "עסקה" עם לשכת עורכי הדין שהעניקה לה מרחב תמרון רב למינויים בוועדה לבחירת שופטים. אך המחיר היה דרמטי: באותם ימים עמדה על הפרק רפורמה מקיפה בלשכת עורכי הדין שהיתה מחלישה את כוחה ומנטרלת את אחד ממוקדי הכוח הלא נבחרים במערכת המשפט. מדובר ברפורמה שהוכנה בממשלה הקודמת בידי השרה לבני, בעקבות דו"ח ציבורי של השופטת בדימוס פרוקצ'יה, מהלך ישים יחסית שלא נתפס כפוליטי וזכה לתמיכה קונצנזואלית. שקד ויתרה על המהלך ובכך אותתה על כיוון ברור: ויתור על שינויים מבניים תמורת יכולת מינוי.

לאחר המינויים האחרונים אפשר לסכם שהיא פחות או יותר מיצתה את הפוטנציאל הגלום בגישה הזו. המערכות נסרקו מכל הכיוונים לאיתור מועמדים טובים, וחלקם אכן נראים מבטיחים. נקווה שמהלכיה של שקד יצליחו, ושנראה שיפור – לפחות זמני – בתפקוד ביהמ"ש העליון.

בינתיים טוב לזכור את אמרתו המפורסמת של מילטון פרידמן: "רבים טועים לחשוב שצריך להכניס את האנשים הנכונים למקומות הנכונים. אבל האמת היא שצריך לגרום לאנשים הלא נכונים לעשות את המעשים הנכונים". בתוך המנגנונים הנתונים ובמערך התמריצים הקיים יש לחשוש שהאנשים הנכונים של שקד ימצאו את עצמם עושים את המעשים הלא נכונים.

פורסם במדור הדעות של 'ישראל היום' 27.2.2018