העולם על פי נועם

האמת שלא חשבתי להתייחס למפלגת נועם. יש מספיק מפלגות נישה לא נורמליות שלא יעברו את אחוז החסימה, אז מה לי ולנורמליים האלה?
אבל כשחשבתי לעומק על הרעיונות של החבר'ה האלה, הבנתי שיש כאן בכל זאת תופעה ראויה לציון.

מפלגת נועם קמה כתגובה לשנים ארוכות של אקטיביזם להטב"י פרובוקטיבי, והיא אומרת בעצם דבר פשוט: היות ורוב העם מתנגד ללהטיביזציה של החיים, במערכת החינוך, בהשכלה הגבוהה, בתקשורת ובפקידות, למה שלא נקים פלטפורמה פוליטית שתטפל בזה? אני לא יודע מה הנתונים, אבל זאת תפיסת ההפעלה של נועם: כולם שונאים את הפי.סי. כולם מתעצבנים כשעושים להם אינדוקטרינציה בטלוויזיה, אז יש אלקטורט גדול שאפשר לפנות אליו.

אבל כאן מונחת הטעות. זו טעות כפולה והיא מאפיינת כשל עמוק של הזרם הרבני בציונות הדתית. בנועם חושבים שהעובדה שיש לציבור גדול הסכמה על נושא מסוים, מספיקה כדי להקים פלטפורמה פוליטית. זו כמובן טעות: שיקולי ההצבעה של הציבור הם רחבים, ועוסקים במגוון נושאים כאשר המוקד הוא מדיניות לאומית. גם בלי להיות מומחים בפילוסופיה פוליטית, המצביעים יודעים לתעדף את האמונות והערכים שלהם ויודעים להבחין בין דברים שצריכים טיפול בשדה הפוליטי לבין דברים שמקומם בשדות אחרים. כמעט כולם בישראל עושים ברית מילה וחוגגים ליל הסדר. זה יפה מאוד, אבל זה לא אומר שמישהו ישקול אי פעם להצביע למפלגת "המצות המהולות".

ויש לכך סיבות פשוטות: כלכלה, חוץ וביטחון, הם נושאים שאין להם מענה מחוץ לפוליטיקה, אבל לשאר הנושאים האחרים יש מספיק לאן לפנות: המשפחה, הקהילה, בתי כנסת או מוסדות תרבות. לא כל דבר צריך להגיע לבית הנבחרים. ההנחה שכל צרות העולם צריכות להיפטר בפוליטיקה, היא הנחה פרוגרסיבית-מרקסיסטית ביסודה, וזה כשל יסודי של נועם.

וכאן אנחנו מגיעים לכשל השני, החמור יותר. לא רק שנועם רוצים להשתמש בכוחה של המדינה כדי לעצב את החברה, אלא שהם מאמצים את התכנית הזו לשדה המיני. המקום הפרטי והמוצנע ביותר של חיי הפרט, הדבר הראשוני והבסיסי שבו מתחילה החירות האזרחית ומעוצבת החברה: חדר המיטות. אם זה נשמע לכם מוכר, הסיבה פשוטה: הם מאמצים למעשה את הפרדיגמה הפוליטית של האקטיביזם הלהטב"י על קרבו ועל כרעיו. רק שבמקום להפגין בזעם עם כובעים וורודים בצורת פות, הזועמים של נועם יוצאים להפגין עם סמלים פאליים וכובעים שחורים. הם חולקים על הפרטים, אבל נועם והלהטבז מסכימים בעצם על הנחות היסוד של הסדר הפוליטי: מיניות האדם מגדירה אותו, ולכן זו סוגיה מהותית שיכולה לגרוף אלקטורט; ושהפוליטיקה ומוסדות השלטון הם המקום הנכון לעצב את המיניות של החברה.

אם הפוליטיקה הישראלית תאמץ את התשתית העקרונית הזו של נועם, והעדפות מיניות יהפכו לרעיון המסדר של הפוליטיקה שלנו, כך זה יראה: בכנסת ישראל יכהנו לצד מפלגת הסטרייטים ותנועת הלהטב"ים גם המפלגה המיסיונרית, המחנה הדוגי, איחוד מפלגות ה BDSM, הרשימה הפטשיסטית המאוחדת וניתן לדמיון להמשיך מכאן.

הנאומים במליאה יהפכו כמובן להיות יותר מעניינים, ושמות הוועדות יקבלו פרשנות מעניינת (במה דנים בועדת הפנים, למשל?) שלא לדבר על עונת הקמפיינים: "זה או הם או אנחנו", מנהיג פלוני הוא "חלש", או שאחר צריך "לחשק" או "לחזק". תענוג.

בנועם בטוחים שהם הקונטרה-רבולוציה, אבל למעשה הם אותה הרבולוציה בעצמה. ובזכותם הפוליטיקה של המיניות חדרה עמוק גם לעולם הישיבתי.

אז תודה לחרד"לים של נועם שהפכו את הכנסת לבית בושת. לזה אני קורא להיות נורמלי!

כשגנץ פחד לכבוש את עזה

בכירי כחול לבן מתבטאים בחריפות על המציאות הביטחונית בעוטף עזה, ומרבים לבקר את תגובות הממשלה לירי הטילים מהרצועה. גנץ מבטיח "מדיניות קשוחה", ומתחייב: "נחתור להכרעת חמאס, נפעל לסיכול כל ראשי חמאס ולכניסה קרקעית לכמה זמן שנרצה".

אלו הצהרות יפות. אולם כשהיה רמטכ"ל ונשא באחריות ממשית, פעילותו היתה שונה. במבצע צוק איתן נמנע הצבא מפעולה קרקעית, עד שחמאס הפעיל מנהרות תקיפה ולא נותרה ברירה. כאשר כבר יצא הצבא לפעולה, זו הוגבלה לנטרול המנהרות ולא חתרה לסיכול, הכרעה או שהייה ברצועה. ודאי שהממשלה, ונתניהו בראשה, נושאת באחריות מלאה. אבל בני גנץ לא היה רק פקיד. למעשה, דו"ח מבקר המדינה על מבצע צוק איתן כולל התבטאויות החושפות את עמדותיו של גנץ בזמן אמת, כשחיי אדם עמדו על הפרק, ולא הצלחת קמפיין. יותר מפעם אחת עולה בדו"ח המבקר העובדה שתחת פיקודו של גנץ, נמנע צה"ל מלהציג באופן הוגן חלופות בפני הקבינט. כך, למשל, בדיון קבינט שנערך ב־15.7.14, כשבוע לאחר תחילת המבצע, ביקשו השרים לדעת אם צה"ל יכול לכבוש את רצועת עזה, ובמה זה כרוך. גנץ השיב: "אני מציע שתהיה איזושהי הזדמנות אחרת… לעשות באמת את הדיון האסטרטגי – מה המשמעות של לבוא עכשיו ולכבוש את עזה… אני חושב שכדאי לדבר על הבעיה האסטרטגית".

שרי הקבינט העידו בדיעבד כי גנץ ובכירי המטכ"ל מנעו מהם, למעשה, דיון ענייני: "עם כל הכבוד לכך שהוצגו לנו ארבע אופציות, זה לא באמת הוצג לנו בצורה המלאה – בכמה זמן זה כרוך, מה המחירים הצפויים, וכל הניתוח של עלות מול תועלת. הוצגו האפשרויות המבצעיות באופן כללי, וכך הגענו למבצע זה", אמר השר גלעד ארדן. גם יאיר לפיד, שר האוצר דאז, הביע תרעומת על כך שדיון הקבינט שנערך ב־23.3.14, שהיה אמור לעסוק בשאלה האסטרטגית, שימש בפועל "להראות מדוע לא כדאי לכבוש את עזה". 

זה לא היה מקרי. גנץ האמין אז באסטרטגיה הגנתית וזהירה, בדומה לזו שנוקטת הממשלה גם בימים אלו. במארס 2015 הוא מסר למבקר המדינה כי לדעתו "בישראל הובן שלהסלמה רחבה הולכים רק כשאין ברירה, ולא נכון באופן עקרוני לצאת למהלך צבאי יזום רחב־היקף, שבו לא ניתן לשלוט… מול מצב שבו מרגישים שעוד יש ברירה אחרת". וגם כשהמצב הסלים, כפי שהיה במהלך צוק איתן, סבר גנץ כי עדיפה האסטרטגיה ההגנתית. כפי שהסביר למבקר המדינה בנובמבר 2016: צה"ל בחר "בפתרון מבצעי מיטבי – מענה הגנתי, לפי מיטב שיקול דעתו המקצועי, החלטה שהיתה גם עניינית ונטועה באילוצי היעדר מודיעין מספיק…" לדבריו, "אין זה האיום הביטחוני היחיד… אשר המענה אליו מתבסס, בעיקרו של דבר, על מענה הגנתי, בשילוב עם אש מנגד, תקיפות אוויריות ומהלכי תקיפה קרקעיים". 

מותר לבקר את מדיניות הממשלה בשנים האחרונות, אך עובדה היא שכל מי שנשא בתפקיד והיה שותף בנטילת האחריות, מצדד פחות או יותר באותה אסטרטגיה. גנץ ויעלון היו שותפים בכירים בניהול המבצעים בעזה עד לא מזמן, והתנהלות הממשלה בסוגיה לא השתנתה מהותית. כדי לשכנע את הציבור שאצלם "יהיה אחרת", יהיה עליהם להסביר מתי ואיך בדיוק שינו את הפילוסופיה הביטחונית שלהם.

https://www.israelhayom.co.il/opinion/691349

שני ימים, פעמיים ליברמן

בליל פיזור הכנסת הצהיר נתניהו כי "אביגדור ליברמן הוא חלק מגוש השמאל". אמירה זו התקבלה בצחוק מזלזל. כיצד זה עבר פתאום ליברמן הניצי לשמאל? הוא, שביקש להחליף מקומות בכנסת רק כדי לא לשבת ליד איימן עודה, שרץ בבחירות הקודמות על הטיקט של "אין נאמנות – אין אזרחות", שדורש עונש מוות למחבלים; מה הופך אותו בדיוק לשמאל?

הזיגזג של ליברמן בסוגיית המצלמות בקלפיות מספק הסבר מעולה. שלשום, בסיור במעלה אדומים, הוא הצהיר: "אנחנו נתמוך בחוק המצלמות, למרות שברור שהוא לא יעבור, אבל ישראל ביתנו תתמוך בו". ואילו אתמול התהפכו היוצרות, והוא הנחה את נציגיו בוועדת הכנסת להתנגד. שני ימים, שני ליברמן. מיהו ליברמן ה"אמיתי"? ליברמן נמצא מספיק זמן במשחק כדי שנדע שהצהרתו משלשום היתה כנה. ברמה העקרונית, אין ספק שהוא תומך בחוק המצלמות. זה עולה בקנה אחד כמעט עם כל עמדותיו ומעשיו במשך שנים ארוכות. אז מדוע הוא התנגד? מסיבה אחת פשוטה: תהיינה אשר תהיינה עמדותיו העקרוניות, מכל בחינה מעשית הוא נמצא בשמאל. 

המערכת הפוליטית היא בינארית. זו עובדת יסוד פשוטה. יש מגוון מפלגות, אבל בסופו של דבר המערכת נחלקת לשתי קבוצות: קואליציה ואופוזיציה; ימין ושמאל. לכן זו תמיד עסקת חבילה: איש ימין שמצביע למחנה הלאומי נאלץ להשלים גם עם דברים שהוא לא בהכרח אוהב. בקואליציות הימין, למשל, לחרדים כמעט תמיד תהיה המילה האחרונה בסוגיות דת ומדינה. גורמים הנוטים למרכז בתוך הליכוד או במפלגות לוויין שלה, יפגעו ביכולת להוביל רפורמות בנושאי משפט וכלכלה. אתה יכול להיות ליברל אדוק מהסוג הישן, אבל בברירות שהפוליטיקה מציגה בפניך, לא תקבל את כל מה שתרצה. זהו מחיר "הגוש". 

הדבר נכון גם לגבי השמאל. אנשי ימין המתמודדים בתוכו – כמו יועז הנדל, צבי האוזר ובמידה פחותה גם בוגי יעלון – יכולים להצהיר הצהרות ניציות עד שייחר גרונם. בסופו של יום הם חלק מגוש פוליטי שהדינמיקה שלו תסחף אותם הרחק מעבר לאופק האידיאולוגי. הקואליציה שהם יקימו, אם יקימו, לא תהיה ברוח "הליכוד של בגין" שכולם מתגעגעים אליו, אלא ברוח יש עתיד פינת מרצ. זה הריאל־פוליטיק.

כשליברמן הפיל ממשלת ימין אחרי בחירות אפריל, הדינמיקה הפשוטה של הפוליטיקה החלה לפעול. כשהוא פעל נגד גוש הימין, הוא חבר בפועל לגוש הנגדי, וגם אם הוא לא מאמין בעקרונותיו, הוא נאלץ לשתף פעולה. השבוע הוא נסוג מעקרונותיו בסוגיית המצלמות, כי הגוש מחייב אותו לפעול נגד "הספין של הליכוד". תקראו לזה משמעת גושית. נתניהו דייק: ליברמן אולי לא "שמאל", אבל הוא חלק מ"גוש השמאל", והוא מתחיל לשלם על כך מחירים אידיאולוגיים כבר עכשיו.

https://www.israelhayom.co.il/opinion/690747

התקיפות נגד איראן בסוריה – גם אינטרס רוסי

בניגוד לאופן שבו מקובל להציג זאת, גם רוסיה היתה שמחה לראות את האיראנים יוצאים מסוריה, והתקיפות של ישראל נגד גורמים איראניים במדינה משרתות למעשה אינטרס הדדי. "פוטין היה מעדיף שהאיראנים לא יהיו בסוריה, אבל אין לו היכולת להוציא אותם משם", אומר אל"מ ד"ר ערן לרמן, לשעבר סגן נשיא מכון ירושלים למחקרים אסטרטגיים, שבזמן תחילת המעורבות הרוסית באזור שימש הסגן למדיניות חוץ ולעניינים בינלאומיים במועצה לביטחון לאומי.

"נכון, לרוסים ולאיראנים היו אינטרסים משותפים בשימור שלטונו של אסד והם שיתפו פעולה", אבל בנוגע לעתיד יש להם שאיפות סותרות: "במעלה הדרך מה שהאיראנים רוצים לעשות מתוך סוריה ומה שהרוסים רוצים לעשות בסוריה אלה שני דברים שונים לחלוטין". בעוד האיראנים רוצים להשתמש בסוריה בתור בסיס לתקוף את ישראל, הרוסים רוצים להשתמש בה כדי להחזיר לעצמם את המעמד כמעצמה אזורית, ואין להם כוונה לשתף פעולה עם השאיפות של הרפובליקה האסלאמית הפונדמנטליסטית. 

לפי לרמן, ישראל ניצלה זאת היטב: "נכנסנו צעד אחר צעד לתוך הסדק הזה והרחבנו אותו באלגנטיות. יום אחרי מהלומה צבאית נרחבת על הנכסים האיראניים בסוריה במאי 2018, ראש הממשלה היה אורח הכבוד בטקסים לציון הניצחון על גרמניה הנאצית ברוסיה. איזה מסר זה מעביר לאיראנים?" עדות נוספת לקרע הזה אפשר למצוא בדיווח בכלי התקשורת הערביים השבוע, ולפיו אסד העביר לרוסיה מסר שהוא "אינו מרוצה" מהתבססות איראן בסוריה.

התקיפות של ישראל נגד מטרות איראניות בסוריה, מתברר, משרתות גם את האינטרסים של הקרמלין. ומדובר בלא מעט תקיפות: לפי מפקד חיל האוויר לשעבר האלוף אמיר אשל, ישראל תקפה מטרות שונות בסוריה בין השנים 2012 ל־2017 קרוב למאה פעמים, ובהן יעדים של חיזבאללה, משמרות המהפכה האיראניים וגם מתקנים של צבא אסד. 

הסבר זה עומד בניגוד לתפיסה המקובלת, ולפיה פוטין ואיראן מתואמים בנוגע לסוריה, וכי התקיפות הישראליות הן מעין "אשראי" שפוטין "משחרר" לישראל מפעם לפעם כדי לאפשר לה לשמור על ביטחונה. התיאום עם רוסיה החל בספטמבר 2015 כאשר היה נראה כי צבאו של אסד על סף קריסה, ורוסיה החליטה להתערב במלחמה והעבירה למדינה כוחות קרקע, מטוסי קרב, והחשוב מכל – סוללות טילים נגד מטוסים. התפתחויות אלו חייבו שידוד מערכות דרמטי מצד ישראל. נתניהו נפגש עם פוטין ב־30 בספטמבר 2015 והוחלט על הקמת מנגנון לתיאום ולשיתוף פעולה בין רוסיה לישראל, כדי "לאפשר שלא תהיה שום אי הבנה בין כוחותינו", כדברי נתניהו.

כחודש מאוחר יותר הודיע הצבא הרוסי כי "מנגנון לשיתוף מידע באמצעות 'קו חם' נוסד בין מפקדת הכוח האווירי הרוסי בשדה התעופה באזור לטקיה שבסוריה לבין מפקדת חיל האוויר הישראלי". התיאום האסטרטגי הזה עלה מדרגה בפסגת ראשי המועצות לביטחון לאומי של ישראל, ארה"ב ורוסיה, שהתקיימה בירושלים ביוני השנה, והפעילות בשטח מוכיחה את הצלחתו לעת עתה.

https://www.israelhayom.co.il/opinion/685571

מצביעי כחול לבן: מגיע לכם יותר

נהוג לחשוב שיש ציבורים מוחלשים בשולי החברה הישראלית, שסובלים מבעיית ייצוג במוסדות הדמוקרטיים הישראליים. בדרך כלל מונים ברשימה זו את הערבים, יוצאי אתיופיה, החרדים, המזרחים וכן הלאה. אבל האמת היא שיש ציבור גדול הרבה יותר שסובל מבעיית ייצוג. מגזר המונה קרוב למיליון בעלי זכות הצבעה, של ציבור פטריוטי, ציוני, משרת, תורם ויצרני גדול בישראל. הבעיה הזו מחמירה כפליים לנוכח העובדה שאתגר הייצוג שלו לא נובע מחוסר בנציגים בכנסת ובמוסדות רשמיים – אלא להיפך: יש לו נציגים רבים מאוד, אבל הנציגים הללו הם בעצם הבעיה.

מדובר כמובן בציבור המרכז־שמאל, שנאלץ לשלשל בבחירות האחרונות לקלפיות פתקים של העבודה או כחול לבן. אין דרך יפה לומר את זה, אבל חברים: מגיע לכם יותר.

ממה שפורסם עד כה בנוגע להדלפות מתוך רשימת כחול לבן, יש שתי אפשרויות בלבד: או שמישהו משקר בדיווח ב"ידיעות אחרונות" בטענה שח"כ מטעם יש עתיד נחשד בהדלפות, או שבני גנץ משקר. זהו מצב לא נעים עבור הציבור: או שמישהו משקר לקוראי העיתון, או שמישהו משקר למצביעי המפלגה. בהנחה שיש חפיפה בין קוראי ידיעות ומצביעי כחול לבן, אין מנוס מהמסקנה שכך או כך שיקרו להם. לא נעים.זה לא חדש.

תחקיר ה"בוטים" שפורסם ב"ידיעות אחרונות" וב"ניו יורק טיימס" במהלך הבחירות האחרונות, קודם באופן מסיבי על ידי אנשי כחול לבן בעתירות לבתי המשפט ולוועדת הבחירות. ה"תחקיר" התגלה כפארסה ענקית, כאשר ה"פרופילים המזויפים" ש"נחשפו" בו עלו אחד־אחד לתוכניות הרדיו של אראל סג"ל וינון מגל ונחשפו בשמותיהם האמיתיים. הביזיון נמשך בדיון ארוך בפני השופט מלצר בוועדת הבחירות. איש לא "ניהל רשת" או "תזמן ציוצים". הדבר היחיד שקרה הוא שמפלגה גדולה, יחד עם עיתון ארצי ובינלאומי ענק, ניהלו מסע השתקה ורדיפה של אנשים פרטיים בשל דעותיהם.  

מניתוחי הקלפיות עולה כי מצביעי כחול לבן הגיעו בשיעורים גבוהים מאוד להצביע בבחירות אפריל – כ־80 אחוזי הצבעה בקלפיות המובהקות של המפלגה. זהו נתון גבוה, הרבה מעל הממוצע הארצי. הסיכוי שהם יופיעו שוב במספרים כאלה הוא נמוך מאוד. מבחינתם, בבחירה בין רע לרע, לא יכול לצאת שום דבר טוב. גם הם קלטו את הבלוף.

https://www.israelhayom.co.il/opinion/684667

די לשקרים: ההתנתקות פגעה בבטחון ישראל

תומכי ההתנתקות מרצועת עזה טוענים זה שנים שלמרות מחירה הכבד, בסופו של דבר היא הועילה לביטחון המדינה. זו סוגיה משמעותית, העומדת בלב הוויכוח העכשווי: האם הנוכחות הישראלית ביהודה ושומרון חיונית לביטחון המדינה? האם נסיגות משפיעות לרעה או לטובה על המאזן האסטרטגי של ישראל? מהי, בעצם, הדרך "למדוד" ביטחון?

מצדדי ההתנתקות מתבססים בדרך כלל על שתי הנחות: א. מאז ההתנתקות חלה ירידה במספר ההרוגים מטרור משטח הרצועה; ב. הנסיגה ל"קו מדיני מוכר" שיפרה את מעמדה המדיני של ישראל.נפתח אפוא בנתונים. דו"ח של מרכז מולד ציין שבשנים2005-2000 נהרגו באירועי טרור שמוצאם ברצועה 162 איש, ואילו בעשור שלאחר מכן נהרגו כתוצאה מהטרור העזתי "רק" 140. הנתונים משמשים הוכחה להצלחת הנסיגה, שכן במבחן הבסיסי של חיי אדם, היא הביאה, לכאורה, לירידה משמעותית.

זהו שימוש מגמתי ומטעה בנתונים. הבחירה בשנת 2000 לתחילת המדידה בעייתית: מדובר בראשית האינתיפאדה השנייה, שהביאה לשיא בהתפרצות טרור כתוצאה ישירה מתהליך אוסלו. אין בנמצא מידע על מספר ההרוגים כתוצאה מטרור שמקורו בעזה בתקופה שקדמה לאינתיפאדה השנייה, אך מנתונים כלל־ארציים עולה שתקופה זו היתה קטלנית הרבה פחות: בכל העשור של שנות ה־90 נהרגו 344 ישראלים בכל הארץ מטרור, לעומת 1,178 הרוגים בעשור שלאחר מכן, כאשר רובם המוחלט (948) נהרגו בשנים 2005-2000, תקופת ההשוואה של דו"ח מולד. 

כזכור, פרץ האלימות של האינתיפאדה השנייה היה תוצאה ישירה של התעצמות פת"ח וחמאס בעקבות תהליך אוסלו והתבססותם בערים הפלשתיניות. לאחר מסירת ערי הרצועה לידי אש"ף, הוגבלה השליטה הישראלית במתרחש בתוככי ערים אלה. ארגוני הטרור התעצמו בערי הרצועה, וכך נוצר, למעשה, האתגר הביטחוני הגדול שעימו התמודדה ישראל בראשית שנות האלפיים, אשר גרם לתחושת המלכוד שהובילה בסופו של דבר להחלטה על נסיגה. 

ביהודה ושומרון, למשל, ננקטה פעולה שונה: במבצע חומת מגן חזר הצבא לפעול בערים הפלשתיניות, והטרור היוצא מיו"ש דוכא כמעט כליל. לפי נתוני השב"כ, בשנים 2015-2005 נהרגו 88 ישראלים כתוצאה מטרור שיצא מיו"ש, הרבה פחות ממספר ההרוגים מהטרור העזתי אחרי ההתנתקות. הנתונים הסטטיסטיים מוכיחים, אפוא, שיוזמה התקפית ושליטה צבאית ישראלית בערים הפלשתיניות מביאות להדברת הטרור יותר מנסיגה חד־צדדית.

מעבר לכך, ביטחון לא נמדד רק בשיעורי הנפגעים, אלא בעיקר במונחי הרתעה. מידת הנזק הפוטנציאלי שגורם מסוים מסוגל לחולל לזולתו משקפת את עוצמתו האמיתית, העשויה להיות מתורגמת גם להישגים מדיניים ואחרים. במובן זה, אין ספק שהנסיגה מרצועת עזה חיזקה את חמאס באופן דרמטי. די לעיין במפת הטווחים האפקטיביים של הרקטות שברשות הארגון, ולעקוב אחר התרחבותה במהלך השנים.אם עד ההתנתקות כיסו רקטות חמאס טווח של 10 ק"מ בקירוב, בשנים שלאחר מכן הוכפל הטווח עד פי 16, וכיום הוא מכסה למעשה כמעט את כל הארץ. יכולת רקטית זו משקפת את המאזן האסטרטגי של ישראל מול חמאס הרבה יותר ממספרי ההרוגים בפועל.

העובדה שהארגון מחזיק באמצעים שמסוגלים לשבש את תנועת המטוסים בנתב"ג, לגרום נזק לכל אזורי התעשייה ולפגוע במתקנים אסטרטגיים, הופכת אותו לשחקן מפתח אזורי בעל משמעות רבה, באופן חסר תקדים בתולדות הטרור הפלשתיני.

בשנותיו בשלטון הצליח חמאס לייצר מגעים מדיניים וצבאיים עם מעצמות אזוריות כגון מצרים, טורקיה, מדינות המפרץ ואיראן, והעמיק רבות את רמת המעורבות הבינלאומית בסכסוך עם ישראל.במאזן הכולל, גם לפי מצדדיה, הפחיתה ההתנתקות את מספר הנפגעים באופן שולי יחסית, ובתמורה הביאה להחמרה חריפה בהתמודדות עם האיומים מרצועת עזה, שהטיפול בהם יחייב בסופו של דבר מבצע צבאי ארוך, יקר ומעמיק יותר מזה שנוהל בהצלחה ביהודה ושומרון.

https://www.israelhayom.co.il/opinion/682391

הנתונים מלמדים: החברה הישראלית לא נעשית אלימה יותר

הרצח המזעזע בתחילת החודש בחניון בלוד בו נהרג אופיר חסדאי, מצטרף לשורה של מקרי אלימות קשה מהחודשים האחרונים, היוצרת תחושה שישראל מצויה במשבר של התנהגות אזרחית פרועה ואבדן כל רסן. מי שהדגיש זאת בבירור ואף צבע זאת בצבעים פוליטיים היה שר הביטחון לשעבר משה יעלון שבסרטון שהקליט במגרש החניה בו אירע הרצח והאשים את "המנהיגות" ביצירת אווירה אלימה "שיסוי איש באחיו" ודרדור החברה. הדבר מצטרף לטענה רווחת בשמאל ובתקשורת לפיה "נתניהו מסכן את החברה" ו"מדרדר את ישראל". הנרטיב הרווח הוא שהחברה הישראלית נעשית אלימה יותר ויותר, המצב נעשה מסוכן יותר ויותר ומישהו צריך "לעשות משהו" כדי להציל אותנו מעצמנו.

אך האם זה נכון? בדיקה של הנתונים מגלה את האמת: נתוני המשטרה מלמדים כי כמעט בכל מדד אפשרי, החברה הישראלית אלימה היום פחות מאשר לפני עשור. נתוני פשע, תקיפה חמורה, עבירו נגד הגוף ואפילו מספר העבריינים השנתי נמצאים בירידה תלולה, ובמספר מדדים נרשמו בשנים האחרונות שיאים נמוכים חדשים.

נתחיל מהנתון הכללי. על פי דוח משטרת ישראל לסיכום שנת 2018 נפתחו במהלך השנה 321,171 תיקים בכל העבירות. זהו שינוי דרמטי מהנתון של 2088 – בה נפתחו לא פחות מ-419,882 תיקים. גם בשיעור פשיעה לפי אלף תושבים – מדד המתחשב בגידול באוכלוסיה – הירידה משמעותית: מ-54 תיקים לאלף נפש בשנת 2009, ל-35.3 תיקים לאלף נפש בשנת 2018. שיעור הפשיעה הכללי נחתך בערך בשליש. הישג מרשים לכל הדעות. לא ממש "גל של אלימות".

מספר העבריינים גם הוא נמצא במגמת ירידה. הנתון, הסופר את מספר האנשים שביצעו פשעים מדי שנה, מגלה, שוב, ירידה: בשנת 2008 נרשמו בישראל לא פחות מ-153,418 עבריינים; בעוד בשנת 2017, הנתון ירד ל-142,000. (בנתוני 2018 חל כנראה שינוי בשיטת הספירה)

גם כשבוחנים סוגי עבירות המגמה ברורה. בעבירות רצח, בשנת 2008 נפתחו 122 תיקי רצח על רקע פלילי, בשנת 2018 נפתחו 116 תיקים, כאשר בשנים שלפני כן נרשמו שיעורים נמוכים אף יותר (2016 – 102 תיקים).

גם בעבירות של תקיפה חמורה, סל עבירות הכולל רצח, ניסיון לרצח, הריגה חבלה וכדומה, נרשמה ירידה ביחס לאוכלוסיה. בשנת 2008 נפתחו 2.15 תיקים בעבירות אלו על כל אלף תושבים, ובשנת 2018 נפתחו 1.96 בלבד. עוד: למרות שבעבירות נגד הגוף חלה עלייה קלה במספר התיקים שנפתחו (מ 42.5 אלף בשנת 2014 ל-43.1 אלף בשנת 2018), הרי שבמספר כתבי האישום בעבירות אלו חלה ירידה משמעותית: בשנת 2014 הוגשו 11,307 כתבי אישום על עבירות נגד הגוף ובשנת 2018 הוגשו 8,771. הנתון משקף את מסקנות המשטרה לאחר חקירת תלונות, ולא רק את עצם הגשת התלונה ופתיחת התיק ועל כן הוא יותר מדויק.

אפשר להמשיך כך עוד ועוד – בעבירות רכוש למשל ישנה ירידה מ-27 לאלף נפש בשנת 2009 ל-14.3 לאלף נפשות בשנת 2018 – אך התמונה ברורה: אין שום נתון רשמי התומך בטענה שהחברה הישראלית נעשית אלימה יותר בשנים האחרונות.

המצב כמובן לא מושלם, ונתוני המשטרה עלולים לסבול גם מבעיות של תת דיווח והטיות אחרות, אך לצד הכאב על אבדן חיים, והצורך בשיפור איכות השיטור והשמירה על החוק אסור לשכוח שבכל הנוגע להתנהגות עבריינית ואלימה החברה הישראלית נמצאת במגמת שיפור משמעותית, בכל עבירה ובכל מדד. הנתונים חד משמעיים: מצבה של החברה הישראלית טוב יותר מאי פעם, והוא הולך ומשתפר. גם אם אנשים בטלוויזיה או בקמפיין פוליטי אומרים לכם אחרת.

נתוני הקליטה היבשים דווקא מעודדים

מחאת יוצאי אתיופיה העלתה מחדש לסדר היום את השאלה עד כמה מתקיימת בישראל אפליה ממסדית רשמית, שמדיניות ממשלתית שונה עשויה לצמצם או להעלים כליל. התשובה לכך אינה פשוטה, משום שהנתונים הקיימים אינם מספיקים לבסס טענה חד־משמעית. דו"ח הצוות הממשלתי למיגור גזענות מלפני שלוש שנים מכיל מעט מידע עובדתי; הוא מבוסס ברובו על תיאור אירועים וסיפורים ומדגיש תחושות וחוויות אישיות.

גם דו"ח מעקב שפרסמה לאחרונה היחידה הממשלתית לתיאום המאבק בגזענות במשרד המשפטים מתקשה להציג נתונים, מעבר למספרי תלונות שהתקבלו – אך תלונות כשלעצמן אינן ראיות. אפילו סטטיסטיקות משטרתיות המלמדות על שיטור יתר, אינן הוכחה חותכת לאפליה: לא תמיד אפשר להבחין בין מעצר שווא לפעולת אכיפה הכרחית, וקיימת אפשרות ששיטור יתר נובע מפשיעת יתר. 

דווקא הנתונים הכלכליים היבשים עשויים לשפוך אור נוסף, ואולי מדויק יותר, על טענת האפליה. נפתח במובן מאליו: יוצאי אתיופיה הם הקבוצה הענייה ביותר בישראל, ונתוני הפתיחה שלה נמוכים מאלה של קבוצות אחרות. אבל – וזה אבל גדול – ברוב הפרסומים מוצגים נתונים על יוצאי אתיופיה ביחס לשאר האוכלוסייה, מבלי להתייחס לנתון מכריע מבחינה סטטיסטית: היותם עולים. וכשמשווים, למשל, את שיעור העוני בקרב יוצאי אתיופיה לזה בקבוצות עולים אחרות, מתברר שמצבם אינו שונה בהרבה מזה של עולי מדינות חבר העמים או הדור הראשון ליוצאי צפון אפריקה.

אפילו במחקר של מרכז אדוה עולה כי 31 אחוזים מיוצאי אתיופיה מצויים ברובדי העוני וב"קרבת העוני" – מעט יותר ממזרחים דור ראשון (27 אחוזים) ומיוצאי בריה"מ (27 אחוזים). במילים אחרות, בדומה לקבוצות עולים אחרות, גם הדור הראשון של יוצאי אתיופיה נקלט ברבדים הנמוכים יחסית של הכנסה.

אך השאלה החשובה יותר היא מה קורה בדור הבא: האם ילדי העולים מצליחים לשפר את מצבם ולהיקלט טוב יותר בחברה? שאלה זו נבדקה לעומק במחקר של צליל אלוני וזאב קריל, חוקרים מאגף הכלכלן הראשי באוצר. תחת הכותרת "מוביליות בין־דורית בשכר בישראל – השוואה בינלאומית ובין קבוצות אוכלוסייה", הושוו הכנסות דור ההורים להכנסות דור הילדים בקבוצות שונות, כדי לבדוק עד כמה המשק הישראלי מאפשר מעבר בין רמות הכנסה של דורות שונים. מסקנות המחקר מרתקות. סיכוייהם של ילדי יוצאי אתיופיה לשפר את מצבם הוא מהגבוהים ביותר בישראל. על פי המחקר, הסיכוי של הדור השני לשפר את מצבו הכלכלי עומד על 76 אחוזים, לעומת 60 אחוזים בקרב יוצאי חבר העמים, 50 אחוזים בקרב יוצאי צפון אפריקה ו־41 אחוזים בקרב הישראלים הוותיקים. 

גם בשיפור באחוזונים, אוכלוסיית יוצאי אתיופיה היא שיאנית: בעוד האחוזון הממוצע של דור ההורים הוא 22 מתוך 100, ילדיהם בממוצע נמצאים ב־42 מתוך 100. ובמספרים: בעוד דור ההורים יוצאי אתיופיה הכניס בממוצע 47,430 שקלים בשנה להורה, ילדיהם יכניסו 30 אחוזים יותר: 69,372 שקלים. זינוק דומה מאפיין גם את יוצאי בריה"מ, שדור ההורים שלהם מכניס 83,554 שקלים בממוצע לשנה, ואילו ילדיהם מגיעים ל־100,667 שקלים. 

הנתונים אינם מלמדים שמצבם הנוכחי של יוצאי אתיופיה הוא טוב; להפך, דור ההורים נמצא בתחתית הטבלה. אבל הם מסמנים בבירור מגמת שיפור: דור הילדים כבר עוקף מוקדי עוני, כמו בחברה החרדית או הערבית, ואם המגמה תימשך, אין סיבה שמצבם לא ישתפר הרבה מעבר לכך. 

על הקשיים והאתגרים שבפניהם ניצבת קהילת יוצאי אתיופיה, יש הסכמה גורפת. נתוני הפתיחה שלהם נמוכים בהשוואה לקבוצות עולים אחרות. אבל לשאלה אם המערכת החברתית־כלכלית של ישראל מעניקה להם מסלולי ניעוּת חברתית כלפי מעלה והזדמנויות לשפר את מצבם – ואם הם משכילים לזהות ולנצל הזדמנויות – התשובה, לפי הנתונים, היא מעודדת וחיובית ביותר.

https://www.israelhayom.co.il/opinion/673035

האם רוסיה היא "כשלון" של נתניהו?

למעט סנטימנט חם שיש לו כנראה ליהודים, לפוטין אין משהו ספציפי שמניע אותו נגד ישראל או בעדה. האינטרס העליון מבחינתו הוא האינטרס הרוסי, דבר שלא השתנה באופן משמעותי מאז המאה ה-18

הפסאודו בחירות אתמול ברוסיה הן הזדמנות מצוינת לבצע הערכת מצב של המדיניות הרוסית באזור, השפעתה על ישראל וכמובן – שאלת המיליון דולר – מה מידת השפעתה של ישראל על מדיניות הקרמלין, אם בכלל ישנה כזו.

בשמאל אוהבים להשתמש בדוגמה הרוסית כדי להמחיש את מה שנתפס בעיניהם ככישלונה של מדיניות החוץ של נתניהו. למרות היחסים החמים והמחוות הפומביות הרבות בינו לבין פוטין העובדות הבסיסיות לא השתנו באופן דרמטי: רוסיה תומכת באיראן, מגבה את משטר אסד בסוריה ומרחיבה את אחיזתה באזור באופן הפוגע בחופש הפעולה של ישראל.

כיצד ייתכן – שואלים-מקניטים בשמאל – שהיחסים החמים עם פוטין לא הובילו לאף הישג במדיניות חוץ?

השאלה בהחלט במקומה, וכמוה גם טרוניה דומה העולה משורות הימין: מדוע לנוכח הקשרים הטובים עם מנהיג עולמי כלשהו, טראמפ, בוש, הרפובליקנים בקונגרס או אפילו פוטין – ישראל לא מצליחה לקדם מדיניות חוץ ימנית יותר. מדוע לא סופחו שטחי יו"ש? מדוע לא הוכרה עד כה ריבונותנו ברמת הגולן ועד לא מזמן גם בירושלים?

התשובה לשתי השאלות הללו נעוצה בדבר פשוט: בריאליה.

הריאליה המדינית והפוליטית, בניגוד לעולם המחוות הדיפלומטי על הצהרותיו וציטוטי התנ"ך שבו, מורכבת מדברים הרבה יותר ארציים ושולטים בה אינטרסים גיאו-פוליטיים שאיפות כלכליות ואפילו שיקולי גאווה וכבוד לאומי. גורמים אלו, למרות שינויים תכופים בתרבות וברוח הזמן של האליטות, נוטים להישאר פחות או יותר קבועים במשך תקופות ארוכות.

רוסיה היא דוגמה טובה. מאז כינון המדינה הרוסית המודרנית התמודדה רוסיה עם מצב פחות או יותר קבוע: מכיוון שהיא אינה מעצמה ימית, יכולות ההתפשטות וההשפעה שלה מוגבלות לגבולותיה היבשתיים – במזרח אירופה, במרכז אסיה ובים השחור, כאשר נוספת להם שאיפה למוצא אל הים התיכון והקמת בסיסים לחופיו. אלמנטים בסיסיים אלו של המדיניות הרוסים מלווים כמעט את כל ההיסטוריה של רוסיה והם גורמי היסוד שעמדו ברקע רוב המלחמות והדיפלומטיה הרוסית בשלוש מאות השנים האחרונות. מלחמות בבלקן, ניסיונות להשיג השפעה בטורקיה, שהובילו בין היתר למלחמת קרים; ההתפשטות לכיוון דרום שהובילה למלחמה באפגניסטאן ולמעורבות באיראן; ובמזרח התיכון הנוכחות הבולטת שהחלה בעיקר לאחר מלחמת העולם השנייה עם פרוץ המלחמה הקרה וההתארגנות המחודשת של מדינות האזור בהתאם לגושים העולמיים.

לאחר נפילת ברית המועצות רוסיה נחלשה משמעותית, ועסקה במשך כשני עשורים בעיקר בענייני פנים, דבר שיצר מצג שווא של שינוי דרמטי בכיוון ההיסטוריה ועורר את הציפייה במערב להופעתם של דפוסים מדיניים חדשים. עלייתו של פוטין שמה קץ גם לזה. המדינה הרוסית התעצבה מחדש בדפוס הדומה מאוד לזה הצאריסטי, ובהתאם לכך נוצקו עקרונות היסוד של מדיניות החוץ שלה.

למעט סנטימנט חם שיש לו כנראה ליהודים, לפוטין אין משהו ספציפי שמניע אותו נגד ישראל או בעדה. האינטרס העליון מבחינתו הוא האינטרס הרוסי, דבר שלא השתנה באופן משמעותי מאז המאה ה-18. לפעמים אלו דברים שטובים ליהודים, לפעמים לערבים, ולפעמים רק לרוסים. אלה החיים.

אז מה ישראל יכולה לעשות במצב כזה? ברמה האסטרטגית העליונה התשובה היא לא הרבה. ישראל לא תצליח לשנות את האינטרסים הקבועים של מעצמה עולמית, ואף פגישת פסגה או מהלך דיפלומטי לא ישנו עובדה בסיסית זו. תהא זו מדיניות ימנית או שמאלנית, מתרפסת או תקיפה – רוסיה לעולם תרצה מוצא לים התיכון והשפעה על מרכז אסיה. נתניהו, גבאי ואפילו לא לפיד לא אשמים במצב, ואין להם כל כך מה לעשות כדי לשנות אותו. מי שאשמים בו הם ניקולאי, יקטרינה וסטאלין, ולא זכור לי שבמצע של אף מפלגה יש סעיף הקורא ל"שינוי המאזן הגיאו-אסטרטגי באירו-אסיה". אפילו לא אצל ליברמן.

כל שנותר למנהיגי ישראל הוא לנווט במים הסוערים, לשמר את היחסים התקינים עם רוסיה, את התיאום הביטחוני ואת הקשרים הכלכליים, ולנסות לתמרן את המדינה בסיטואציה המדינית תוך שמירה על כמה שיותר מהאינטרסים החיוניים שלה.

תופעה דומה נכונה גם ביחס ליחסי ישראל-ארה"ב. לנשיאי ארצות הברית יש היסטוריה ארוכה ומתועדת של הצהרות פרו ציוניות נלהבות, המגובות במעשים פרו ערביים מובהקים. על כל ציטוט תנכ"י בדינר של חנוכה או באיגרת לתורמים, יש הבטחה שהופרה, ערובה שלא מומשה או סתם אדישות לנוכח הסכנות שעמדו בפני ישראל. לארצות הברית יש היסטוריה קצרה יותר של מעורבות בינלאומית, אך גם היא פחות או יותר עקבית למעלה מ-100 שנה ביחס למזרח התיכון, הכוללים את הנפט, ביטחון נתיבי השייט ויציבות אזורית.

כל הנשיאים האמריקניים פעלו פחות או יותר בהתאם לעקרונות אלו, תוך חיפוש אחר מדינות ערביות או מוסלמיות דומיננטיות שניתן להשעין עליהן את הסדר האזורי. אפילו אובמה שחרג מהמסורת הרגילה והלך לכיוון האיראני על חשבון המדינות הסוניות, נשאר נאמן לעקרון הבסיסי של השגת יציבות באמצעות סוכן אזורי חזק.

מאז הניצחון במלחמת ששת הימים, לישראל יש תפקיד משמעותי יותר בתפיסה הגיאו-אסטרטגית האמריקנית, אך גם הוא קטן יחסית ובעל השפעה מועטת. עם כל האהדה שבעולם, מדינת ישראל הקטנה ודלת המשאבים לא יושבת על נתיבי הסחר העולמיים, ולא יכולה להוות משענת אזורית.

האמת הפשוטה היא כזו: ישראל היא לא מעצמה צבאית כמו שהימין חושב שהיא; אבל היא גם לא מעצמה דיפלומטית כמו שהשמאל חושב שהיא. ישראל היא מדינה קטנה בעלת מרחב תמרון מצומצם ויכולות מוגבלות.

מטרותיה המדיניות לעולם לא יחרגו ממסגרת זו. מוטב להכיר בכך מאשר לחיות באשליה ואכזבה מתמדת.

תיק 4000: אכיפה בררנית בולטת

כל החלטה "רעה" לבזק היא למעשה "טובה" לשחקנים האחרים. באותה מידה שפילבר היה "טוב" לבזק, ארדן, ברגר והרן היו "טובים" לפרטנר ולסלקום. אך רק סוג אחד של "הטבות" מעניין את המשטרה

תיק 4000, החם והטרי בתיקי חקירות נתניהו, מוצג בתקשורת באופן פשטני המוכֵר סיפור קל להבנה על טובים ורעים, מושחתים וצדיקים. הרעים: בזק, פילבר ונתניהו; והטובים – חברות אחרות ופקידים כמו המנכ"ל הקודם, אבי ברגר. בסיפור זה האינטרסים של בזק מוצגים כ"רדיפת בצע", ולעומת זאת האינטרסים של פרטנר, הוט וסלקום מוצגים כ"אינטרס הציבורי". אלא שמפת האינטרסים במשרד התקשורת מורכבת יותר ממה שנדמה, וההחלטות שהתקבלו בו במשך השנים השפיעו על מגוון אינטרסים רחב של חברות שונות.

עד כמה מעורבים בכירי המשרד באינטרסים של השוק אפשר ללמוד מהעובדות הפשוטות. המנכ"ל הקודם, אבי ברגר, היה חבר בוועדת גרונאו ב־2008, משם עבר לפרטנר ומשם מונה ב־2014 למנכ"ל משרד התקשורת. כיום הוא מספק שירותי ייעוץ לסלקום. הרן לבאות, לשעבר סמנכ"ל לכלכלה במשרד, היה בכיר בחברת אקספון לפני מינויו, דבר שהוכר בהסכם ניגוד העניינים שלו. על יועמ"שית המשרד, דנה נויפלד, נאסר בניגוד עניינים לעסוק בנושאים אסטרטגיים הקשורים לתשתיות התקשורת.

גם חברי הוועדות הציבוריות אינם זרים לשחקנים בשוק התקשורת. בחברי ועדת חייק, למשל, אפשר למנות את מיכל אבן־חן, לשעבר סמנכ"לית פיתוח עסקים בבזק עד 2003, ויהודה סבן, סמנכ"ל תקשורת במשרד האוצר בזמן הוועדה שמונה לדירקטוריון פרטנר. בוועדת גרונאו אפשר למצוא – מלבד אבי ברגר – גם את משה הבא, בעברו יו"ר בזק בינלאומי.

לא חסרות החלטות שעוררו מחלוקת, כגון ההחלטה של ארדן וברגר לחייב את בזק לספק שירותי שיחות טלפון באופן סיטונאי, דבר שלא נכלל בוועדת חייק ובמסמך המדיניות של כחלון. המשמעות: הפסד של 1.3 מיליארד ש' לבזק ופגיעה ביכולתה להתחרות, המרוויחים? שאר השחקנים בשוק. החלטה דומה נוגעת להוט: אף שהוועדות ומסמך כחלון קבעו שרפורמת השוק הסיטונאי תחול על בזק והוט בתנאים דומים, קיבלה הוט שורת הקלות בשווי רב בנוגע לפריסת תשתיותיה והשירותים הסיטונאיים.

יש להדגיש: אין הכוונה לטעון שהמוזכרים כאן פעלו ממניעים זרים, אלא להמחיש כמה עמוקה הסימביוזה בין פקידי המשרד לשחקנים המרכזיים בשוק. כל החלטה "רעה" לבזק היא למעשה "טובה" לשחקנים האחרים. באותה מידה שפילבר היה "טוב" לבזק, ארדן, ברגר והרן היו "טובים" לפרטנר ולסלקום. אך רק סוג אחד של "הטבות" מעניין את המשטרה. ומה ביחס למנכ"ל בזק בתקופה הכי משמעותית, אבי גבאי? מדוע לא ייחקרו פעולותיו וקשריו עם פוליטיקאים אז?

התשובה לכך ברורה: לא חוקרים נושאים אלו כי זה טבעה של הפוליטיקה. כל החלטת רגולציה מיטיבה מעצם הגדרתה עם גורמים מסוימים בשוק, ואי אפשר להפוך כל החלטה לנושא לחקירה פלילית, שכן מדוע לעצור כאן? מה לגבי חוק האפודים הזוהרים (ארדן)? התקנות המחייבות התקנת מערכת מובילאיי (ישראל כץ)? חוק הספרים (לימור לבנת)? המאגר הביומטרי (סילבן שלום)? אלו רק דוגמאות בודדות לחוקים שהעניקו לחברות מסוימות רווחים עצומים, שלא היו מגיעים בדרך אחרת. אלא שבשום מקרה לא נפתחה חקירה, ובצדק!

אך כל זה משתנה כשמדובר בנתניהו. כאן כל אפשרות, אפילו קלושה ורחוקה, להציג את החלטותיו כנובעות משיקולים לא ענייניים הופכת מייד למסכת מעצרים, חקירות והדלפות. הפללת הפוליטיקה בישראל עובדת רק לכיוון אחד. זה צריך להדאיג אותנו.

פורסם במדור הדעות של 'ישראל היום' 18/3/2018