מלחמת אזרחים לישראל!

רבים מאזרחי ישראל מודאגים מהאפשרות שנלך מחר למערכת בחירות נוספת, השלישית במספר בשנה האחרונה. שהרי אם לא יצליחו להרכיב ממשלה לא תהיה ברירה אלא לפזר שוב את הכנסת ולהמשיך בעונת הקמפיין. אז חברים, אפשר להירגע. יש חלופה הרבה יותר טובה מבחירות שלישיות, והיא מושרשת עמוק במסורת הדמוקרטית של העולם המערבי. כוונתי כמובן למוסד העממי המכובד של מלחמת אזרחים.

אין רפובליקה שמכבדת את עצמה שלא אימצה את הנוהג הנאצל הזה בשלב כזה או אחר של חייה הלאומיים. לאנגלים יש את המהפכה המהוללה; לאמריקנים יש את מלחמת האזרחים ולצרפתים הייתה כמובן את המהפכה הצרפתית. אין רגע מעורר הוד בתולדות האומות מאשר ההזדמנות המופלאה הזו לצאת איש כנגד אחיו ולרוות את האדמה בדם בני עמנו. ומדינת ישראל, כמו כל רפובליקה שמכבדת את עצמה, צריכה לתרום את שלה.

אמנם, אני מבין את החשש: כמו הרבה דברים אחרים, יש סכנה מוחשית ביותר שגם מלחמת האזרחים של היהודים תהיה מאכזבת וחובבנית. אירוע חסר משמעות מלא בקרבות טקטיים חסרי כל ערך. ישראבלוף שכזה. אבל בדיוק בשביל זה אני פה. בניגוד לבחירות האומללות, שבהן רבו הזיופים ונפגע אמון הציבור, את מלחמת האזרחים שלנו צריך לעשות כמו שצריך. שמוסד דמוקרטי היסטורי אחד בתולדות ישראל יזכה לאמון מוחלט של הציבור. אחרת באמת אין לנו תקווה.

אז כדי שאף אחד לא יגנוב לנו פה מלחמת אזרחים, להלן התכנית המלאה ליום החוגר. חגה של הדמוקרטיה החמושה.

ראשית, צריכה שתקום וועדת קרבות ממלכתית בראשות שופט עליון. הוועדה הזו תקבע מי רשאי להילחם, איפה יהיו שדות הקרב וכיצד יחולק הנשק. הצבאות הלוחמים יירשמו כחוק בפנקס בעלי הזרוע הממלכתי, ויחולקו להם מכסות גיוס וציוד קרבי שתרכוש הוועדה.

חשוב: כל מליציה אזרחית שתרצה להצטרף לתגרה תצטרך להירשם כגוף פעיל בקרבות אצל מבקר המלחמה, ויוטלו עליה גם מגבלות תקציביות. אנחנו לא רוצים שגופים במימון זה יתערבו לנו כאן בטבח ההדדי. זה עניין לאומי פנימי וצריך לכבד את הדמוקרטיה שלנו.

הוועדה גם תקבע כללים חיוניים להתנהלות סדירה של יום הקרבות. כמה דילוגים מותר לעשות לפני הסתערות? מהי תרגולת זריקת רימון? האם קפל קרקע זה מסתור או מחסה? אלו שאלות הרות גורל שרק שופט עליון יכול להידרש להן. ויוטלו גם סנקציות: מי שיכריז דילוג אחרון לפני הסתערות, אבל בסוף לא יסתער, למשל, ייקנס בחומרה. צריך שיהיה ערך להתחייבויות פומביות.

אה, ויש לאסור באיסור חמור צילום של כל פעולה קרבית. מחקרים מרחבי העולם מלמדים שנוכחות מצלמות בשדות הקרב מרתיעה אזרחים מוחלשים מלרצוח אחד את השני, וזה כמובן לא הוגן. גם לערבים מותר להשתתף במעשי האיבה. מה, הם לא אזרחים פה?

גם נושא הניצחון וההכרעה מצריך תקנות מדויקות. בניגוד לאיך שבצה"ל עושים מלחמה, במלחמת אזרחים לא יכולה להיות תוצאה ש"שני הצדדים ניצחו", שמישהו "ניצח בנקודות" או "ניצחון תודעתי". הלו! זה לא בטחון המדינה, איום קיומי או השטויות האחרות שצה"ל מתעסק בהן. זו מלחמת אזרחים פה, זה עסק רציני! יהיה רק מנצח אחד והניצחון שלו חייב להיות מוחלט. אנחנו לא רוצים שגם במלחמות אזרחים נתחיל פה סיבוב שני ושלישי, אחרת מה הטעם? היינו נשארים עם בחירות וזהו.

ודבר אחרון: הנושא ההומניטרי. העובדה שאנחנו בעיצומו של טבח הדדי היא לא סיבה לאבד צלם אנוש. אנחנו לא נאבד את הייתרון המוסרי שלנו רק בגלל שאנחנו הורגים אחד בשני ללא רחם. סתאאםם. נלך על זה חופשי חופשי. בסופו של יום, דמוקרטיה גם צריכה לדעת להגן על עצמה.

ואם, כשוך הקרבות יתברר שוב שהימין ניצח, אל דאגה: נבטל את התוצאות ונכריז על מנצחים אחרים. מלחמת אזרחים מהותנית קוראים לזה.

יש לך הודעה מבני גנץ

שלום, זוהי הודעה מוקלטת.

מדבר בני גנץ. אני מתקשר אליך כי המערכת האוטומטית שלנו טרגטה אותך על סמך שורה של קריטריונים כמו מקום מגורים, משלח יד, פעילות ברשתות החברתיות ומעמד סוציו־אקונומי. וגם כי השגנו את מאגר המידע של הליכוד מהבחירות הקודמות (תודה בוגי).

אז שלום, ימני מתון, מה שלומך? שמי טוב. שמי טוב. אל תנתק. ההודעה שלי היא חשובה.

אני יודע שאתה לא מתכוון להצביע הפעם כי חלאס, כמה אפשר. אז תדע לך שאתה יכול להצביע לי. רוצה לדעת למה? התשובה פשוטה: אני אקים ממשלה ממלכתית. אהיה ראש הממשלה של כולם. באתי לשרת ולא לרשת, להוביל ולא להנהיג, לאחד ולא לדחות. לכן בממשלה הממלכתית שלי יהיה מקום לכולם.

במקום לבזבז זמן על ויכוחים, נעשה פשוט את כל מה שכולם חושבים שצריך: נספח את בקעת הירדן כמו שהאוזר רוצה ונקים עליה מדינה פלשתינית כמו שברק רוצה; נפציץ את עזה בחזרה לימי הביניים כמו שאשכנזי רוצה ונקים שם נמל מים עמוקים, שדה תעופה ותחנת מחקר גרעיני כמו שהורוביץ מאמין.
ועדה בראשות צביקה האוזר תחוקק חוק לאום וטוהר הגזע משודרג, שיושלם בחקיקת חוק יסוד פוסט הלאום בהובלת שפיר. וכמובן, ממשלה בראשותי לא תפנה אף התנחלות ואז תפנה את כולן כדי לבנות אותן מחדש כי לא פינינו אותן במסגרת הסכם השלום שלא היה, כי אין פרטנר, אבל אין ברירה – למה הקמנו מדינה אם לא בשביל שלום שאין עם מי לעשות?

אתה רואה? זה לא כל כך מורכב. גם בתחום הכלכלי יש לנו בשורה. ממשלה בראשותי תשמור על מסגרת התקציב. ואם מישהו ינסה לגעת בו, ניסנקורן יקים שם ועד חזק שישמור על זכויות התקציב.

נספק לאזרחים בחינם מים, חשמל, מזון, בריאות, בידור, חופשות ספא, פינוקים, כושר, עם תוספות בשקל תשעים, כי זו חובתה של המדינה לאזרחיה, וכל זה כמובן לצד שוק חופשי וצמיחה כלכלית משגעת. זה קל. נשחרר את כל הרגולציה ונוריד את כל המסים כדי ליצור חופש כלכלי, תנאי הכרחי להקמת מערכת קומוניסטית נוקשה! אין ימין ושמאל, ישראל לפני הכל!

המידע שאספנו עליך מגלה שאתה מוטרד מחקירות ראש הממשלה וחושש מהאופן שבו המשטרה והפרקליטות יכולות בקלות רבה כל כך להפיל ראש ממשלה מכהן ולפגוע בדמוקרטיה. גם לזה יש לנו פתרון פשוט: מעתה כל ראש ממשלה מכהן לא יעמוד יותר לחקירה פלילית. נשלח אותו ישר למשפט: חצי שעה דיון וחסל.

היום הזה הוא גורלי לכולנו. עד הערב נדע אם נחרץ גורלה של המדינה, גורלה של המדינה נחרץ או שהמדינה נחרץ גורלה.

צאו להצביע!

https://www.israelhayom.co.il/opinion/692627

שאננות הימין חייבת להיפסק

נתוני ההצבעה בבחירות הקודמות חושפים דבר מדהים. מתברר כי בקלפיות שבהן כחול לבן קיבלו הכי הרבה מהקולות, היו גם שיעורי הצבעה גבוהים מאוד. לפעמים 80 ואפילו 90 אחוזי הצבעה. שיעור ההצבעה הממוצע ב־100 הקלפיות המובילות של כחול לבן היה 77 אחוזים לעומת 68 אחוזי ההצבעה הכלליים במדינה. 

המצב בימין הפוך לחלוטין. בקלפיות שבהן מחל היה הפתק המוביל, שיעור ההצבעה היה נמוך יחסית, ונע בין 60 ל־70 אחוזים. ב־100 הקלפיות המובילות של הליכוד נרשמו כ־68 אחוזי הצבעה בממוצע. זו תופעה עקבית. גם בבחירות 2015 הפערים היו מדהימים. שיעור ההצבעה הכללי היה 72 אחוזים, אבל במעוזי הליכוד הגיעו הרבה פחות – 68 בלבד, לעומת 74 במעוזי השמאל של המחנה הציוני. 

המשמעות דרמטית: השמאל מתגייס באופן מלא להגיע לקלפיות. אנשיהם מבינים את חשיבות הבחירות והם נוהרים בהמוניהם לקלפיות במטרה להחליף את השלטון ולהחזיר לעצמם את הכוח. 

אבל מה פשר השאננות הימנית? ייתכנו לכך סיבות רבות, אבל אחת מהן היא העובדה שהתרגלנו לשנים ארוכות של שלטון ימין, עד שהמצביעים שכחו מה עומד על הפרק. וכאן ראוי להציץ לרעיונות שמקדמים מכוני המחקר של השמאל, הממתינים להזדמנות לחזור להגה השלטון ולהפוך את המדינה. ארגון א.ס.ף, למשל, מטיף להעניק למסתננים אישורי עבודה, זכויות סוציאליות וחינוך ולחדול מהניסיון להחזיר אותם למדינות המוצא או מדינות שלישיות. ראינו את הקמפיין בחודש שעבר להשאיר בארץ עובדים זרים שעברו על החוק והיו צריכים לצאת מזמן. ניתן רק לדמיין מה יקרה כשארגוני השמאל יחזרו לעצב את החקיקה. 

האגודה לזכויות האזרח מקדמת שנים רבות "חוק יסוד זכויות חברתיות", שעל פיו המדינה אחראית לכל צורכי האזרחים ומעורבת בכל מגזרי המשק בסגנון סמי־קומוניסטי. החוק תקוע כבר שנים ארוכות. אם ישתחרר הפקק, החוק הזה צפוי להפוך את ישראל מן היסוד.

מתווה הגז, שמייצר את התנאים שמאפשרים השקעת סכומי עתק בפיתוח מאגרי הגז, העלה את ישראל על המפה והפך אותה לשחקן מפתח בתחום האנרגיה האזורי. השמאל התנגד למתווה בעוצמה רבה, ובהינתן ההזדמנות הפוליטית, אין סיבה שלא יפתחו מחדש את כל הסוגיה. והגז? ימתין עוד קצת.

ניתן להמשיך כך עוד ועוד – תוכניות ל"חיזוק מערכת המשפט" שנועדו להעצים את האקטיביזם השיפוטי; רעיונות ל"חיזוק הדרג המקצועי" שייתנו לפקידות יותר סמכויות וכוח; הוספת סעיף שוויון לחוק הלאום, שיאיים על צביונה של ישראל כמדינת לאום וכן הלאה. 

לממשלות הימין יש בעיית משילות. אין כאן מקום לדון בכך, אבל צריך לזכור שהשמאל לא סובל מבעיות כאלו: התקשורת מגבה אותו, האקדמיה מדרבנת, והארגונים האזרחיים חורשים את השטח. כשהם יחזרו לשלטון הם יבואו לכנסת עם סכין בין השיניים במטרה להפוך את המדינה ולשנות את אופייה מן השורש. 

https://www.israelhayom.co.il/opinion/692369

העולם על פי נועם

האמת שלא חשבתי להתייחס למפלגת נועם. יש מספיק מפלגות נישה לא נורמליות שלא יעברו את אחוז החסימה, אז מה לי ולנורמליים האלה?
אבל כשחשבתי לעומק על הרעיונות של החבר'ה האלה, הבנתי שיש כאן בכל זאת תופעה ראויה לציון.

מפלגת נועם קמה כתגובה לשנים ארוכות של אקטיביזם להטב"י פרובוקטיבי, והיא אומרת בעצם דבר פשוט: היות ורוב העם מתנגד ללהטיביזציה של החיים, במערכת החינוך, בהשכלה הגבוהה, בתקשורת ובפקידות, למה שלא נקים פלטפורמה פוליטית שתטפל בזה? אני לא יודע מה הנתונים, אבל זאת תפיסת ההפעלה של נועם: כולם שונאים את הפי.סי. כולם מתעצבנים כשעושים להם אינדוקטרינציה בטלוויזיה, אז יש אלקטורט גדול שאפשר לפנות אליו.

אבל כאן מונחת הטעות. זו טעות כפולה והיא מאפיינת כשל עמוק של הזרם הרבני בציונות הדתית. בנועם חושבים שהעובדה שיש לציבור גדול הסכמה על נושא מסוים, מספיקה כדי להקים פלטפורמה פוליטית. זו כמובן טעות: שיקולי ההצבעה של הציבור הם רחבים, ועוסקים במגוון נושאים כאשר המוקד הוא מדיניות לאומית. גם בלי להיות מומחים בפילוסופיה פוליטית, המצביעים יודעים לתעדף את האמונות והערכים שלהם ויודעים להבחין בין דברים שצריכים טיפול בשדה הפוליטי לבין דברים שמקומם בשדות אחרים. כמעט כולם בישראל עושים ברית מילה וחוגגים ליל הסדר. זה יפה מאוד, אבל זה לא אומר שמישהו ישקול אי פעם להצביע למפלגת "המצות המהולות".

ויש לכך סיבות פשוטות: כלכלה, חוץ וביטחון, הם נושאים שאין להם מענה מחוץ לפוליטיקה, אבל לשאר הנושאים האחרים יש מספיק לאן לפנות: המשפחה, הקהילה, בתי כנסת או מוסדות תרבות. לא כל דבר צריך להגיע לבית הנבחרים. ההנחה שכל צרות העולם צריכות להיפטר בפוליטיקה, היא הנחה פרוגרסיבית-מרקסיסטית ביסודה, וזה כשל יסודי של נועם.

וכאן אנחנו מגיעים לכשל השני, החמור יותר. לא רק שנועם רוצים להשתמש בכוחה של המדינה כדי לעצב את החברה, אלא שהם מאמצים את התכנית הזו לשדה המיני. המקום הפרטי והמוצנע ביותר של חיי הפרט, הדבר הראשוני והבסיסי שבו מתחילה החירות האזרחית ומעוצבת החברה: חדר המיטות. אם זה נשמע לכם מוכר, הסיבה פשוטה: הם מאמצים למעשה את הפרדיגמה הפוליטית של האקטיביזם הלהטב"י על קרבו ועל כרעיו. רק שבמקום להפגין בזעם עם כובעים וורודים בצורת פות, הזועמים של נועם יוצאים להפגין עם סמלים פאליים וכובעים שחורים. הם חולקים על הפרטים, אבל נועם והלהטבז מסכימים בעצם על הנחות היסוד של הסדר הפוליטי: מיניות האדם מגדירה אותו, ולכן זו סוגיה מהותית שיכולה לגרוף אלקטורט; ושהפוליטיקה ומוסדות השלטון הם המקום הנכון לעצב את המיניות של החברה.

אם הפוליטיקה הישראלית תאמץ את התשתית העקרונית הזו של נועם, והעדפות מיניות יהפכו לרעיון המסדר של הפוליטיקה שלנו, כך זה יראה: בכנסת ישראל יכהנו לצד מפלגת הסטרייטים ותנועת הלהטב"ים גם המפלגה המיסיונרית, המחנה הדוגי, איחוד מפלגות ה BDSM, הרשימה הפטשיסטית המאוחדת וניתן לדמיון להמשיך מכאן.

הנאומים במליאה יהפכו כמובן להיות יותר מעניינים, ושמות הוועדות יקבלו פרשנות מעניינת (במה דנים בועדת הפנים, למשל?) שלא לדבר על עונת הקמפיינים: "זה או הם או אנחנו", מנהיג פלוני הוא "חלש", או שאחר צריך "לחשק" או "לחזק". תענוג.

בנועם בטוחים שהם הקונטרה-רבולוציה, אבל למעשה הם אותה הרבולוציה בעצמה. ובזכותם הפוליטיקה של המיניות חדרה עמוק גם לעולם הישיבתי.

אז תודה לחרד"לים של נועם שהפכו את הכנסת לבית בושת. לזה אני קורא להיות נורמלי!

כשגנץ פחד לכבוש את עזה

בכירי כחול לבן מתבטאים בחריפות על המציאות הביטחונית בעוטף עזה, ומרבים לבקר את תגובות הממשלה לירי הטילים מהרצועה. גנץ מבטיח "מדיניות קשוחה", ומתחייב: "נחתור להכרעת חמאס, נפעל לסיכול כל ראשי חמאס ולכניסה קרקעית לכמה זמן שנרצה".

אלו הצהרות יפות. אולם כשהיה רמטכ"ל ונשא באחריות ממשית, פעילותו היתה שונה. במבצע צוק איתן נמנע הצבא מפעולה קרקעית, עד שחמאס הפעיל מנהרות תקיפה ולא נותרה ברירה. כאשר כבר יצא הצבא לפעולה, זו הוגבלה לנטרול המנהרות ולא חתרה לסיכול, הכרעה או שהייה ברצועה. ודאי שהממשלה, ונתניהו בראשה, נושאת באחריות מלאה. אבל בני גנץ לא היה רק פקיד. למעשה, דו"ח מבקר המדינה על מבצע צוק איתן כולל התבטאויות החושפות את עמדותיו של גנץ בזמן אמת, כשחיי אדם עמדו על הפרק, ולא הצלחת קמפיין. יותר מפעם אחת עולה בדו"ח המבקר העובדה שתחת פיקודו של גנץ, נמנע צה"ל מלהציג באופן הוגן חלופות בפני הקבינט. כך, למשל, בדיון קבינט שנערך ב־15.7.14, כשבוע לאחר תחילת המבצע, ביקשו השרים לדעת אם צה"ל יכול לכבוש את רצועת עזה, ובמה זה כרוך. גנץ השיב: "אני מציע שתהיה איזושהי הזדמנות אחרת… לעשות באמת את הדיון האסטרטגי – מה המשמעות של לבוא עכשיו ולכבוש את עזה… אני חושב שכדאי לדבר על הבעיה האסטרטגית".

שרי הקבינט העידו בדיעבד כי גנץ ובכירי המטכ"ל מנעו מהם, למעשה, דיון ענייני: "עם כל הכבוד לכך שהוצגו לנו ארבע אופציות, זה לא באמת הוצג לנו בצורה המלאה – בכמה זמן זה כרוך, מה המחירים הצפויים, וכל הניתוח של עלות מול תועלת. הוצגו האפשרויות המבצעיות באופן כללי, וכך הגענו למבצע זה", אמר השר גלעד ארדן. גם יאיר לפיד, שר האוצר דאז, הביע תרעומת על כך שדיון הקבינט שנערך ב־23.3.14, שהיה אמור לעסוק בשאלה האסטרטגית, שימש בפועל "להראות מדוע לא כדאי לכבוש את עזה". 

זה לא היה מקרי. גנץ האמין אז באסטרטגיה הגנתית וזהירה, בדומה לזו שנוקטת הממשלה גם בימים אלו. במארס 2015 הוא מסר למבקר המדינה כי לדעתו "בישראל הובן שלהסלמה רחבה הולכים רק כשאין ברירה, ולא נכון באופן עקרוני לצאת למהלך צבאי יזום רחב־היקף, שבו לא ניתן לשלוט… מול מצב שבו מרגישים שעוד יש ברירה אחרת". וגם כשהמצב הסלים, כפי שהיה במהלך צוק איתן, סבר גנץ כי עדיפה האסטרטגיה ההגנתית. כפי שהסביר למבקר המדינה בנובמבר 2016: צה"ל בחר "בפתרון מבצעי מיטבי – מענה הגנתי, לפי מיטב שיקול דעתו המקצועי, החלטה שהיתה גם עניינית ונטועה באילוצי היעדר מודיעין מספיק…" לדבריו, "אין זה האיום הביטחוני היחיד… אשר המענה אליו מתבסס, בעיקרו של דבר, על מענה הגנתי, בשילוב עם אש מנגד, תקיפות אוויריות ומהלכי תקיפה קרקעיים". 

מותר לבקר את מדיניות הממשלה בשנים האחרונות, אך עובדה היא שכל מי שנשא בתפקיד והיה שותף בנטילת האחריות, מצדד פחות או יותר באותה אסטרטגיה. גנץ ויעלון היו שותפים בכירים בניהול המבצעים בעזה עד לא מזמן, והתנהלות הממשלה בסוגיה לא השתנתה מהותית. כדי לשכנע את הציבור שאצלם "יהיה אחרת", יהיה עליהם להסביר מתי ואיך בדיוק שינו את הפילוסופיה הביטחונית שלהם.

https://www.israelhayom.co.il/opinion/691349

שני ימים, פעמיים ליברמן

בליל פיזור הכנסת הצהיר נתניהו כי "אביגדור ליברמן הוא חלק מגוש השמאל". אמירה זו התקבלה בצחוק מזלזל. כיצד זה עבר פתאום ליברמן הניצי לשמאל? הוא, שביקש להחליף מקומות בכנסת רק כדי לא לשבת ליד איימן עודה, שרץ בבחירות הקודמות על הטיקט של "אין נאמנות – אין אזרחות", שדורש עונש מוות למחבלים; מה הופך אותו בדיוק לשמאל?

הזיגזג של ליברמן בסוגיית המצלמות בקלפיות מספק הסבר מעולה. שלשום, בסיור במעלה אדומים, הוא הצהיר: "אנחנו נתמוך בחוק המצלמות, למרות שברור שהוא לא יעבור, אבל ישראל ביתנו תתמוך בו". ואילו אתמול התהפכו היוצרות, והוא הנחה את נציגיו בוועדת הכנסת להתנגד. שני ימים, שני ליברמן. מיהו ליברמן ה"אמיתי"? ליברמן נמצא מספיק זמן במשחק כדי שנדע שהצהרתו משלשום היתה כנה. ברמה העקרונית, אין ספק שהוא תומך בחוק המצלמות. זה עולה בקנה אחד כמעט עם כל עמדותיו ומעשיו במשך שנים ארוכות. אז מדוע הוא התנגד? מסיבה אחת פשוטה: תהיינה אשר תהיינה עמדותיו העקרוניות, מכל בחינה מעשית הוא נמצא בשמאל. 

המערכת הפוליטית היא בינארית. זו עובדת יסוד פשוטה. יש מגוון מפלגות, אבל בסופו של דבר המערכת נחלקת לשתי קבוצות: קואליציה ואופוזיציה; ימין ושמאל. לכן זו תמיד עסקת חבילה: איש ימין שמצביע למחנה הלאומי נאלץ להשלים גם עם דברים שהוא לא בהכרח אוהב. בקואליציות הימין, למשל, לחרדים כמעט תמיד תהיה המילה האחרונה בסוגיות דת ומדינה. גורמים הנוטים למרכז בתוך הליכוד או במפלגות לוויין שלה, יפגעו ביכולת להוביל רפורמות בנושאי משפט וכלכלה. אתה יכול להיות ליברל אדוק מהסוג הישן, אבל בברירות שהפוליטיקה מציגה בפניך, לא תקבל את כל מה שתרצה. זהו מחיר "הגוש". 

הדבר נכון גם לגבי השמאל. אנשי ימין המתמודדים בתוכו – כמו יועז הנדל, צבי האוזר ובמידה פחותה גם בוגי יעלון – יכולים להצהיר הצהרות ניציות עד שייחר גרונם. בסופו של יום הם חלק מגוש פוליטי שהדינמיקה שלו תסחף אותם הרחק מעבר לאופק האידיאולוגי. הקואליציה שהם יקימו, אם יקימו, לא תהיה ברוח "הליכוד של בגין" שכולם מתגעגעים אליו, אלא ברוח יש עתיד פינת מרצ. זה הריאל־פוליטיק.

כשליברמן הפיל ממשלת ימין אחרי בחירות אפריל, הדינמיקה הפשוטה של הפוליטיקה החלה לפעול. כשהוא פעל נגד גוש הימין, הוא חבר בפועל לגוש הנגדי, וגם אם הוא לא מאמין בעקרונותיו, הוא נאלץ לשתף פעולה. השבוע הוא נסוג מעקרונותיו בסוגיית המצלמות, כי הגוש מחייב אותו לפעול נגד "הספין של הליכוד". תקראו לזה משמעת גושית. נתניהו דייק: ליברמן אולי לא "שמאל", אבל הוא חלק מ"גוש השמאל", והוא מתחיל לשלם על כך מחירים אידיאולוגיים כבר עכשיו.

https://www.israelhayom.co.il/opinion/690747

התקיפות נגד איראן בסוריה – גם אינטרס רוסי

בניגוד לאופן שבו מקובל להציג זאת, גם רוסיה היתה שמחה לראות את האיראנים יוצאים מסוריה, והתקיפות של ישראל נגד גורמים איראניים במדינה משרתות למעשה אינטרס הדדי. "פוטין היה מעדיף שהאיראנים לא יהיו בסוריה, אבל אין לו היכולת להוציא אותם משם", אומר אל"מ ד"ר ערן לרמן, לשעבר סגן נשיא מכון ירושלים למחקרים אסטרטגיים, שבזמן תחילת המעורבות הרוסית באזור שימש הסגן למדיניות חוץ ולעניינים בינלאומיים במועצה לביטחון לאומי.

"נכון, לרוסים ולאיראנים היו אינטרסים משותפים בשימור שלטונו של אסד והם שיתפו פעולה", אבל בנוגע לעתיד יש להם שאיפות סותרות: "במעלה הדרך מה שהאיראנים רוצים לעשות מתוך סוריה ומה שהרוסים רוצים לעשות בסוריה אלה שני דברים שונים לחלוטין". בעוד האיראנים רוצים להשתמש בסוריה בתור בסיס לתקוף את ישראל, הרוסים רוצים להשתמש בה כדי להחזיר לעצמם את המעמד כמעצמה אזורית, ואין להם כוונה לשתף פעולה עם השאיפות של הרפובליקה האסלאמית הפונדמנטליסטית. 

לפי לרמן, ישראל ניצלה זאת היטב: "נכנסנו צעד אחר צעד לתוך הסדק הזה והרחבנו אותו באלגנטיות. יום אחרי מהלומה צבאית נרחבת על הנכסים האיראניים בסוריה במאי 2018, ראש הממשלה היה אורח הכבוד בטקסים לציון הניצחון על גרמניה הנאצית ברוסיה. איזה מסר זה מעביר לאיראנים?" עדות נוספת לקרע הזה אפשר למצוא בדיווח בכלי התקשורת הערביים השבוע, ולפיו אסד העביר לרוסיה מסר שהוא "אינו מרוצה" מהתבססות איראן בסוריה.

התקיפות של ישראל נגד מטרות איראניות בסוריה, מתברר, משרתות גם את האינטרסים של הקרמלין. ומדובר בלא מעט תקיפות: לפי מפקד חיל האוויר לשעבר האלוף אמיר אשל, ישראל תקפה מטרות שונות בסוריה בין השנים 2012 ל־2017 קרוב למאה פעמים, ובהן יעדים של חיזבאללה, משמרות המהפכה האיראניים וגם מתקנים של צבא אסד. 

הסבר זה עומד בניגוד לתפיסה המקובלת, ולפיה פוטין ואיראן מתואמים בנוגע לסוריה, וכי התקיפות הישראליות הן מעין "אשראי" שפוטין "משחרר" לישראל מפעם לפעם כדי לאפשר לה לשמור על ביטחונה. התיאום עם רוסיה החל בספטמבר 2015 כאשר היה נראה כי צבאו של אסד על סף קריסה, ורוסיה החליטה להתערב במלחמה והעבירה למדינה כוחות קרקע, מטוסי קרב, והחשוב מכל – סוללות טילים נגד מטוסים. התפתחויות אלו חייבו שידוד מערכות דרמטי מצד ישראל. נתניהו נפגש עם פוטין ב־30 בספטמבר 2015 והוחלט על הקמת מנגנון לתיאום ולשיתוף פעולה בין רוסיה לישראל, כדי "לאפשר שלא תהיה שום אי הבנה בין כוחותינו", כדברי נתניהו.

כחודש מאוחר יותר הודיע הצבא הרוסי כי "מנגנון לשיתוף מידע באמצעות 'קו חם' נוסד בין מפקדת הכוח האווירי הרוסי בשדה התעופה באזור לטקיה שבסוריה לבין מפקדת חיל האוויר הישראלי". התיאום האסטרטגי הזה עלה מדרגה בפסגת ראשי המועצות לביטחון לאומי של ישראל, ארה"ב ורוסיה, שהתקיימה בירושלים ביוני השנה, והפעילות בשטח מוכיחה את הצלחתו לעת עתה.

https://www.israelhayom.co.il/opinion/685571

מצביעי כחול לבן: מגיע לכם יותר

נהוג לחשוב שיש ציבורים מוחלשים בשולי החברה הישראלית, שסובלים מבעיית ייצוג במוסדות הדמוקרטיים הישראליים. בדרך כלל מונים ברשימה זו את הערבים, יוצאי אתיופיה, החרדים, המזרחים וכן הלאה. אבל האמת היא שיש ציבור גדול הרבה יותר שסובל מבעיית ייצוג. מגזר המונה קרוב למיליון בעלי זכות הצבעה, של ציבור פטריוטי, ציוני, משרת, תורם ויצרני גדול בישראל. הבעיה הזו מחמירה כפליים לנוכח העובדה שאתגר הייצוג שלו לא נובע מחוסר בנציגים בכנסת ובמוסדות רשמיים – אלא להיפך: יש לו נציגים רבים מאוד, אבל הנציגים הללו הם בעצם הבעיה.

מדובר כמובן בציבור המרכז־שמאל, שנאלץ לשלשל בבחירות האחרונות לקלפיות פתקים של העבודה או כחול לבן. אין דרך יפה לומר את זה, אבל חברים: מגיע לכם יותר.

ממה שפורסם עד כה בנוגע להדלפות מתוך רשימת כחול לבן, יש שתי אפשרויות בלבד: או שמישהו משקר בדיווח ב"ידיעות אחרונות" בטענה שח"כ מטעם יש עתיד נחשד בהדלפות, או שבני גנץ משקר. זהו מצב לא נעים עבור הציבור: או שמישהו משקר לקוראי העיתון, או שמישהו משקר למצביעי המפלגה. בהנחה שיש חפיפה בין קוראי ידיעות ומצביעי כחול לבן, אין מנוס מהמסקנה שכך או כך שיקרו להם. לא נעים.זה לא חדש.

תחקיר ה"בוטים" שפורסם ב"ידיעות אחרונות" וב"ניו יורק טיימס" במהלך הבחירות האחרונות, קודם באופן מסיבי על ידי אנשי כחול לבן בעתירות לבתי המשפט ולוועדת הבחירות. ה"תחקיר" התגלה כפארסה ענקית, כאשר ה"פרופילים המזויפים" ש"נחשפו" בו עלו אחד־אחד לתוכניות הרדיו של אראל סג"ל וינון מגל ונחשפו בשמותיהם האמיתיים. הביזיון נמשך בדיון ארוך בפני השופט מלצר בוועדת הבחירות. איש לא "ניהל רשת" או "תזמן ציוצים". הדבר היחיד שקרה הוא שמפלגה גדולה, יחד עם עיתון ארצי ובינלאומי ענק, ניהלו מסע השתקה ורדיפה של אנשים פרטיים בשל דעותיהם.  

מניתוחי הקלפיות עולה כי מצביעי כחול לבן הגיעו בשיעורים גבוהים מאוד להצביע בבחירות אפריל – כ־80 אחוזי הצבעה בקלפיות המובהקות של המפלגה. זהו נתון גבוה, הרבה מעל הממוצע הארצי. הסיכוי שהם יופיעו שוב במספרים כאלה הוא נמוך מאוד. מבחינתם, בבחירה בין רע לרע, לא יכול לצאת שום דבר טוב. גם הם קלטו את הבלוף.

https://www.israelhayom.co.il/opinion/684667

די לשקרים: ההתנתקות פגעה בבטחון ישראל

תומכי ההתנתקות מרצועת עזה טוענים זה שנים שלמרות מחירה הכבד, בסופו של דבר היא הועילה לביטחון המדינה. זו סוגיה משמעותית, העומדת בלב הוויכוח העכשווי: האם הנוכחות הישראלית ביהודה ושומרון חיונית לביטחון המדינה? האם נסיגות משפיעות לרעה או לטובה על המאזן האסטרטגי של ישראל? מהי, בעצם, הדרך "למדוד" ביטחון?

מצדדי ההתנתקות מתבססים בדרך כלל על שתי הנחות: א. מאז ההתנתקות חלה ירידה במספר ההרוגים מטרור משטח הרצועה; ב. הנסיגה ל"קו מדיני מוכר" שיפרה את מעמדה המדיני של ישראל.נפתח אפוא בנתונים. דו"ח של מרכז מולד ציין שבשנים2005-2000 נהרגו באירועי טרור שמוצאם ברצועה 162 איש, ואילו בעשור שלאחר מכן נהרגו כתוצאה מהטרור העזתי "רק" 140. הנתונים משמשים הוכחה להצלחת הנסיגה, שכן במבחן הבסיסי של חיי אדם, היא הביאה, לכאורה, לירידה משמעותית.

זהו שימוש מגמתי ומטעה בנתונים. הבחירה בשנת 2000 לתחילת המדידה בעייתית: מדובר בראשית האינתיפאדה השנייה, שהביאה לשיא בהתפרצות טרור כתוצאה ישירה מתהליך אוסלו. אין בנמצא מידע על מספר ההרוגים כתוצאה מטרור שמקורו בעזה בתקופה שקדמה לאינתיפאדה השנייה, אך מנתונים כלל־ארציים עולה שתקופה זו היתה קטלנית הרבה פחות: בכל העשור של שנות ה־90 נהרגו 344 ישראלים בכל הארץ מטרור, לעומת 1,178 הרוגים בעשור שלאחר מכן, כאשר רובם המוחלט (948) נהרגו בשנים 2005-2000, תקופת ההשוואה של דו"ח מולד. 

כזכור, פרץ האלימות של האינתיפאדה השנייה היה תוצאה ישירה של התעצמות פת"ח וחמאס בעקבות תהליך אוסלו והתבססותם בערים הפלשתיניות. לאחר מסירת ערי הרצועה לידי אש"ף, הוגבלה השליטה הישראלית במתרחש בתוככי ערים אלה. ארגוני הטרור התעצמו בערי הרצועה, וכך נוצר, למעשה, האתגר הביטחוני הגדול שעימו התמודדה ישראל בראשית שנות האלפיים, אשר גרם לתחושת המלכוד שהובילה בסופו של דבר להחלטה על נסיגה. 

ביהודה ושומרון, למשל, ננקטה פעולה שונה: במבצע חומת מגן חזר הצבא לפעול בערים הפלשתיניות, והטרור היוצא מיו"ש דוכא כמעט כליל. לפי נתוני השב"כ, בשנים 2015-2005 נהרגו 88 ישראלים כתוצאה מטרור שיצא מיו"ש, הרבה פחות ממספר ההרוגים מהטרור העזתי אחרי ההתנתקות. הנתונים הסטטיסטיים מוכיחים, אפוא, שיוזמה התקפית ושליטה צבאית ישראלית בערים הפלשתיניות מביאות להדברת הטרור יותר מנסיגה חד־צדדית.

מעבר לכך, ביטחון לא נמדד רק בשיעורי הנפגעים, אלא בעיקר במונחי הרתעה. מידת הנזק הפוטנציאלי שגורם מסוים מסוגל לחולל לזולתו משקפת את עוצמתו האמיתית, העשויה להיות מתורגמת גם להישגים מדיניים ואחרים. במובן זה, אין ספק שהנסיגה מרצועת עזה חיזקה את חמאס באופן דרמטי. די לעיין במפת הטווחים האפקטיביים של הרקטות שברשות הארגון, ולעקוב אחר התרחבותה במהלך השנים.אם עד ההתנתקות כיסו רקטות חמאס טווח של 10 ק"מ בקירוב, בשנים שלאחר מכן הוכפל הטווח עד פי 16, וכיום הוא מכסה למעשה כמעט את כל הארץ. יכולת רקטית זו משקפת את המאזן האסטרטגי של ישראל מול חמאס הרבה יותר ממספרי ההרוגים בפועל.

העובדה שהארגון מחזיק באמצעים שמסוגלים לשבש את תנועת המטוסים בנתב"ג, לגרום נזק לכל אזורי התעשייה ולפגוע במתקנים אסטרטגיים, הופכת אותו לשחקן מפתח אזורי בעל משמעות רבה, באופן חסר תקדים בתולדות הטרור הפלשתיני.

בשנותיו בשלטון הצליח חמאס לייצר מגעים מדיניים וצבאיים עם מעצמות אזוריות כגון מצרים, טורקיה, מדינות המפרץ ואיראן, והעמיק רבות את רמת המעורבות הבינלאומית בסכסוך עם ישראל.במאזן הכולל, גם לפי מצדדיה, הפחיתה ההתנתקות את מספר הנפגעים באופן שולי יחסית, ובתמורה הביאה להחמרה חריפה בהתמודדות עם האיומים מרצועת עזה, שהטיפול בהם יחייב בסופו של דבר מבצע צבאי ארוך, יקר ומעמיק יותר מזה שנוהל בהצלחה ביהודה ושומרון.

https://www.israelhayom.co.il/opinion/682391

הנתונים מלמדים: החברה הישראלית לא נעשית אלימה יותר

הרצח המזעזע בתחילת החודש בחניון בלוד בו נהרג אופיר חסדאי, מצטרף לשורה של מקרי אלימות קשה מהחודשים האחרונים, היוצרת תחושה שישראל מצויה במשבר של התנהגות אזרחית פרועה ואבדן כל רסן. מי שהדגיש זאת בבירור ואף צבע זאת בצבעים פוליטיים היה שר הביטחון לשעבר משה יעלון שבסרטון שהקליט במגרש החניה בו אירע הרצח והאשים את "המנהיגות" ביצירת אווירה אלימה "שיסוי איש באחיו" ודרדור החברה. הדבר מצטרף לטענה רווחת בשמאל ובתקשורת לפיה "נתניהו מסכן את החברה" ו"מדרדר את ישראל". הנרטיב הרווח הוא שהחברה הישראלית נעשית אלימה יותר ויותר, המצב נעשה מסוכן יותר ויותר ומישהו צריך "לעשות משהו" כדי להציל אותנו מעצמנו.

אך האם זה נכון? בדיקה של הנתונים מגלה את האמת: נתוני המשטרה מלמדים כי כמעט בכל מדד אפשרי, החברה הישראלית אלימה היום פחות מאשר לפני עשור. נתוני פשע, תקיפה חמורה, עבירו נגד הגוף ואפילו מספר העבריינים השנתי נמצאים בירידה תלולה, ובמספר מדדים נרשמו בשנים האחרונות שיאים נמוכים חדשים.

נתחיל מהנתון הכללי. על פי דוח משטרת ישראל לסיכום שנת 2018 נפתחו במהלך השנה 321,171 תיקים בכל העבירות. זהו שינוי דרמטי מהנתון של 2088 – בה נפתחו לא פחות מ-419,882 תיקים. גם בשיעור פשיעה לפי אלף תושבים – מדד המתחשב בגידול באוכלוסיה – הירידה משמעותית: מ-54 תיקים לאלף נפש בשנת 2009, ל-35.3 תיקים לאלף נפש בשנת 2018. שיעור הפשיעה הכללי נחתך בערך בשליש. הישג מרשים לכל הדעות. לא ממש "גל של אלימות".

מספר העבריינים גם הוא נמצא במגמת ירידה. הנתון, הסופר את מספר האנשים שביצעו פשעים מדי שנה, מגלה, שוב, ירידה: בשנת 2008 נרשמו בישראל לא פחות מ-153,418 עבריינים; בעוד בשנת 2017, הנתון ירד ל-142,000. (בנתוני 2018 חל כנראה שינוי בשיטת הספירה)

גם כשבוחנים סוגי עבירות המגמה ברורה. בעבירות רצח, בשנת 2008 נפתחו 122 תיקי רצח על רקע פלילי, בשנת 2018 נפתחו 116 תיקים, כאשר בשנים שלפני כן נרשמו שיעורים נמוכים אף יותר (2016 – 102 תיקים).

גם בעבירות של תקיפה חמורה, סל עבירות הכולל רצח, ניסיון לרצח, הריגה חבלה וכדומה, נרשמה ירידה ביחס לאוכלוסיה. בשנת 2008 נפתחו 2.15 תיקים בעבירות אלו על כל אלף תושבים, ובשנת 2018 נפתחו 1.96 בלבד. עוד: למרות שבעבירות נגד הגוף חלה עלייה קלה במספר התיקים שנפתחו (מ 42.5 אלף בשנת 2014 ל-43.1 אלף בשנת 2018), הרי שבמספר כתבי האישום בעבירות אלו חלה ירידה משמעותית: בשנת 2014 הוגשו 11,307 כתבי אישום על עבירות נגד הגוף ובשנת 2018 הוגשו 8,771. הנתון משקף את מסקנות המשטרה לאחר חקירת תלונות, ולא רק את עצם הגשת התלונה ופתיחת התיק ועל כן הוא יותר מדויק.

אפשר להמשיך כך עוד ועוד – בעבירות רכוש למשל ישנה ירידה מ-27 לאלף נפש בשנת 2009 ל-14.3 לאלף נפשות בשנת 2018 – אך התמונה ברורה: אין שום נתון רשמי התומך בטענה שהחברה הישראלית נעשית אלימה יותר בשנים האחרונות.

המצב כמובן לא מושלם, ונתוני המשטרה עלולים לסבול גם מבעיות של תת דיווח והטיות אחרות, אך לצד הכאב על אבדן חיים, והצורך בשיפור איכות השיטור והשמירה על החוק אסור לשכוח שבכל הנוגע להתנהגות עבריינית ואלימה החברה הישראלית נמצאת במגמת שיפור משמעותית, בכל עבירה ובכל מדד. הנתונים חד משמעיים: מצבה של החברה הישראלית טוב יותר מאי פעם, והוא הולך ומשתפר. גם אם אנשים בטלוויזיה או בקמפיין פוליטי אומרים לכם אחרת.